[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן פליישר
/
התחלה חדשה

הלילה החל לרדת על העיר, סובבתי את המפתח ונכנסתי לבית אבי.
כעבור דקה מצאתי את עצמי עומד בפתח חדרי. ידי נשלחת אל מפסק
האור, וכאפקט דומינו אלקטרונים פוגעים אחד במשנהו ומנורת התקרה
מתעוררת לחיים. אני עומד כאשר ידי על משקוף הדלת. ומבטי עובר
על החדר בפעם האחרונה בהחלט. אתמול חגגתי את נישואיי. יש משהו
שתמיד מעציב אותי בחתונות,  אולי זה בגלל שזה סופה של תקופה.

 עייני סורקות את החדר באיטיות ונחות על המחשב, שם היכרתי את
עירית. סתם עוד צ'אט שאינו מזיק ברובו. אחרי כמה דקות גילינו
שאנחנו גרים שני מטר אחד מהשניה. אחרי כמה שעות כבר ידעתי שלא
נפרד עוד לעולם.

 מבטי ממשיך לבלוש ומתקדם לטלפון. השיחות הארוכות אל תוך
הלילה, כאשר אין איש יודע איך רעותו נראית. שיחות על שטויות
ועל רומו של עולם. שיחות שנועדו להעביר את הזמן ובעיקר לגלות
שאנחנו לא לבד בעולם, אבל יותר טוב אם נהיה ביחד. לבסוף דייט
ראשון.

עיניי ממשיכות במסען האיטי אל ארון הבגדים. השעה היתה כבר
מאוחרת, למעשה הייתי כבר צריך להיות במסעדה עכשיו. אני עדיין
זורק ומעיף לאוויר בגדים:"חגיגי מדי, ספורטיבי מדי". אחרי כמה
דקות אני כבר מחוץ לבית בדרך למסעדה מדביק את דוושת הגז לרצפת
הרכב. היא כבר עמדה ללכת שהגעתי, "אני מקווה שיש לך תירוץ טוב"
היא אמרה. "הכלב אכל את המכונית שלא הניעה כי הדלק נגמר"
התחלתי לפלוט בגמגום. היא צחקה, אמרה  שאני חמוד ונתנה לי חמש
דקות. אחרי שעתיים המלצרית רמזה שהם סוגרים את המקום.

צלצול האינטרקום מעיר אותי מהפלשבק, אימי עונה ופותחת את דלת.
מבטי עובר לבר הקטן.
היא סקרה את הבר, "תכין לי משהו מיוחד" היא ביקשה. הכנתי לה
עירית ספשייל. היא התחילה לשתות את המשקה שלה באיטיות, תוך כדי
שעיניה רומזות שכדאי שנשב.
עייני נחתו לבסוף למיטה, וחיוך דבילי מתעצב על פרצופי. היא
ביקשה שאני אהיה עדין, אך בסוף אני הייתי זה שיצא עם כמות
מרשימה של שריטות. נשארנו ערים עד הבוקר, מתכננים תוכניות על
מספר הילדים, אחד שיהיה רופא והשני מהנדס. היא המשיכה לדבר,
בעוד השינה אופפת אותי.

קולה של אימא מעיר אותי בפראות מזיכרונות אותו לילה, "אישתך
כאן" היא צועקת. היא מתקדמת לאורך המסדרון. לפתע נזכרתי בדבר
מה. פתחתי את המגירה של הארון. מקרקעית המגירה שלפתי את הפתק
שישב שם שנים רבות. תזכיר קטן ריבועי וצהוב. משפט קצר בכתב
עגול. "מצטערת אבל זה מושלם מדי".

"זהו, החלטת להיפרד מהחדר שלך ?" היא שואלת בשעה שאני מסתובב
אליה והחיוך חוזר אלי. "כן יקירתי, בכל זאת אנחנו עוברים היום
לביתנו החדש" אני משיב. היא מלטפת את צווארי ומזרזת אותי "לפי
החיוך האידיוטי שלך, אני מבינה שנזכרת בכל הקורות אותנו".
החיוך עוזב אותי לרגע, ואנחה קטנה משתחררת מפי. "כן ענבל, החדר
הזה אוצר בתוכו הרבה זיכרונות משותפים", כיביתי את האור ויצאתי
לדרכי החדשה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגנים לא מתים
הם רק מתחלפים


גרפומן הסלוגנים
מביא אותה בהלצה
שלא ממש מצחיקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/03 23:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן פליישר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה