משחר, ההיסטוריה האנושית;
לא כבתה לרגע, אש - המלחמות.
האיש הרג, רעו; האח טבח, אחיו
ודם; טרי וחם, נשפך אל השואים.

חמומי - המוח, הסיטו לשנאה,
שמלב - לבה, פרצה המלחמה.
הם; שלהבו שלהבת, של אש - האוכלה,
אשר שוספת כל, נקרה לה, בדרכה.
האש; אשר לוהטת, לוחשת איומות;
נושאת, בתוך - תוכה, פותחן לאבדון.

את שכונים שלמים, ערים והכפרים;
שדות הירוקים, גנים ובוסתנים;
הכל! הופכת היא, לאפר ופחמים.

על רקע בעיות, קשות ומכבידות,
אשר חובטות להן, בכל הארצות;
נפשע! ומרושע! המשך המלחמות,
שעוצרות להן, פתרון - המצוקות.

המשפחות שלמות, חסרות - כל וקשות - היום;
הרעב משטלט, כדבר השחור.
המפעלים שופכים, את מי - שופכין לים
וזוהמה רבה, שולחים אל הסביבה.

ההבטלה מכה, בכל האוכלוסין
ומשפחות רבות, נותרות ללא לחמין.
המחלות צומחות, כמעין גובר
ולא תמיד, ישנו צרי למזור.

כדי, שכל הנ"ל, יהיה ניתן לפתור;
חייבים כבר, לחדול ממלחמות!
חייבים כבר, לכבות האש!
אשר לוהטת לה והרס מביאה.

הקץ! למלחמות, חייב להפסק;
הקץ! למלחמות, חייב להיות מושם.
הקץ! ללהט - אש, בוערת לוחשות
ולאבדון, גם נשים הקץ!

נשים קץ! למזבח, של המלחמות,
אשר בו נזבחים, חיי - האנוש.
ניראה, את העולם, צוחק ומחייך;
שלא יודעים בו, פני - מלחמה יותר.

ששמש, בו עולה ומאירה מעל;
וששמיים היא, לבהירים עושה.
שתותחים שותקים ולא פוצים פיים
והשלום! צועד, על פני - האדמה!