תמיד רציתי להגיד כל מיני דברים אבל תמיד הפסקתי באמצע.
תמיד אמרתי כל מיני דברים אבל הפסקתי בשטף כי עצרו אותי או לא
חשבתי מה להגיד מספיק עמוק או שנקטע לי חוט המחשבה או
שסתם,הסתתרתי מאחורי המילים.
היום,לראשונה בחיי,אני מציגה - ההתגלות שלי.

רצף המילים שיוצאות ללא אבחנה וללא הפסקה תחת ידי ומקלדתי
הנוקשה לא משפיעות כלל וכלל על שטף המילים שמתרוצץ במוחי.
קודח,לא קודח, או קצת קפוא ועם יותר מדי תאים אפורים בעל כורחם
בגלל יותר מדי שימוש בטלפון סלולרי במשך שנים אחדות ובכלל כל
הלימודים האלה. חשבתם על זה שכל יום אתם בעצם לומדים משהו
חדש?
אפילו אם אתם לא ממש הולכים לביצפר או עובדים אלא יושבים בבית
- דווקא לימים האלה אני מתכוונת, כשאתה יושב בבית ולומד
להיתמודד עם השעמום. מתמודד עם איך זה להיות לבד. אתה מתמודד
עם זה שאתה יכול לצאת החוצה לבוש יפה כולך, בטוח שאתה נראה
מיליון דולר אבל אתה לא תזיז אפילו את קצה השערה הנושרת של אחד
הכלבים שעוברים לידך ברחוב.
אבל די עם זה.לא בשביל הדיכאון הזה ולהתבכיין על הכל באתי לכאן
אני בכבודי ובעצמי,אורן דה-מאיו, לדבר על זה.
כן,אני יודעת שאני מיוחדת. מאז שהייתי קטנה תמיד שאלו אותי
מהגן "אורן כמו העץ או כמו אור-רן?" -ואני רק התפללתי שהשנאה
שחשתי תבלע אותי באותו רגע.
הרי אני תמיד הסברתי שאני כמו העץ. "אבל זה שם של בנים", זה
בסדר,אני יודעת! בגלל זה זה שם כ"כ מיוחד!
תמיד חשבתי על זה ככה-שזה שם מיוחד ואף אחד לא יוכל לקחת אותו
ממני.אבל אף אחד. תמיד התעקשתי על "אורן" ושלא יקצרו את זה
לסתם "אורי" או "אור" או אפילו סתם "או".
"אני אורן", אמרתי "וככה אני אשאר!"
הייתי עקשנית ועודני. כמו עץ קשיח וחזק.
כמו אורן.
כן,אני יודעת על הביטוי הכל כך נדוש הזה "כלב שנובח לא נושך"
או בעניין שלי: "עץ חזק נשרף מהר", אבל אצלי משום מה,תמיד היה
חוזק גדול אבל גם הפיוזים,העצבים שלי לא נשרפו כל כך מהר
ואיפשרו לי לסלוח להרבה מאוד אנשים ביתר קלות, וגם לצאת ולשאת
דברים הרבה יותר בקלות משאר הבנות,שהיו ישר מתחילות לבכות
ומתייפחות כאילו אין מחר.
אני היחידה שלא בכיתי.
רק בלילה,הרשיתי לעצמי טיפות גדולות,מרוכזות,שנשארו דבוקות
לעור והותירו בי סימן-ממש כמו השרף המתגבש לענבר על גזע
האורן.
וגם אני דיממתי, דמעות של כאב,כמו השרף המדמם מבשרו הכרות של
העץ השבור.
וממש כמו האורן, שערי היה מחטים-מחטים,שערות דקות,ארוכות
ושאינן נגמרות אף פעם,בצבע חום כמו המחטים היבשים המתאספים
מתחתיו של העץ.
וכמו העץ הזה,שמורגל בחורף הקר והקשה של אירופה,גם אני שרדתי
חורפים קרים ונוף אנושי מקפיא-כל, ולא נשברתי.
וכך במהלך השנים,לאן שהלכתי והאורן שלי איתי,נישא לכל מקום,
זכרתי אותו ודימיתי עצמי לעץ, ולא נתתי לעצמי להרפות.

דימיתי עצמי לאורן, פרט לדבר אחד קטן - אני לא נשרפתי בקלות.
או לפחות חשבתי כך, עד אשר קרה המאורע שהפריך את טענתי.
באותו יום שקרה המקרה בערתי ונשרפתי עד כלותי,כמות שלא נשרפתי
מעולם,בהתנגדותי לדימוי העץ הנשרף. אך באותה עת כבר לא יכלתי
לעשות דבר. להבות העשן אחזו בי מכל עבר עד שלא יכלתי להפסיקן
והן השתלטו עלי,אוחזות אט-אט בבגדי ובשערי הארוך,לאחר מכן
בבשרי, בעצמותי, עד שלבסוף לא נותר ממני דבר חוץ מאפר.
אזי, נקברתי במקום מותי ואיש לא ליווה אותי ואיש לא כיבד
אותי.
ונבט קטן,שתילון,התחיל לנבוט מערימת העפר התחוחה שהיוותה פעם
את גופי.
נבט של עץ אורן.