הוא ניגב את עגלי הזיעה הרכים ממצחו והתרומם לאיטו מן המיטה.
בראשו החל לתכנן את סדר היום העמוס שלפניו, ותחושה קלה של
כבדות ומחנק אפפה אותו. ואז הוא שמע את צלצול הטלפון שבחדרו.
באיטיות , בחוסר חשק הוא שב לחדרו והרים את שפופרת הטלפון. הוא
זיהה את הקול מהשניה הראשונה. הוא שמע את הקול הזה מאות פעמים,
הוא זיהה את המתיקות העדינה , אבל חשב שהוא חולם: הייתכן, אחרי
כל כך הרבה שנים ?

לקראת  השעה 9:00 הוא יצא מביתו וירד אל הרחוב. שמש חמה של
תחילת הקיץ החלה מחממת את היום. הוא היה נרגש. הוא היה מוקסם.
הוא היה מלא חרדה. למה  פתאום, אחרי זמן כה רב, היא שבה
ונזכרה בו, ולמה היא רוצה לפוגשו באופן כל כך  דחוף ומסתורי,
שהיה צריך לבטל את כל הפגישות שנועדו לו במשך הבוקר. עשרים שנה
לא שמע ממנה. ואיך, לעזאזל,  היא מצאה אותו.

עדיין הייתה לו שעה ארוכה עד לפגישה, והוא החליט לנצל את הזמן
לצעידה ארוכה ברחובות העיר. הוא צעד ברחובות המוכרים, אבל הכל
נראה אחרת, שונה.

המולת העיר נראתה לו רחוקה שנות  דור. הוא היה טרוד במחשבות
ובסקרנות אין קץ, וכשהגיע לבסוף לרחוב שיורד אל הים, מצא ספסל
עץ ישן והתיישב לנוח.

הוא החל לשחזר את השעות הנפלאות שבילו יחדיו בצעירותו. היא
הייתה אהבתו הראשונה. היא הייתה גם הגדולה והטהורה מכולם. היא
הייתה אהבת בוסר, אבל היא הייתה יותר אמיתית מכל מה שחווה עד
עתה. הוא נזכר בצחוק הנפלא שלה, בהליכה המשונה שלה, שהצחיקה את
כולם, אבל שהוא חשב שהיא הייתה הכי יפה בעולם. הוא נזכר בכל,
וחיוך עלה על שפתותיו.
הוא חש כאילו הוא חווה את הכל מחדש, למרות שחלפו כבר קרוב
לעשרים שנה.

הוא ניסה לדמיין אותה. האם השתנתה עד בלי הכר. האם יזהה אותה
מייד. האם היא תזהה אותו. אחרי הכל, ראשו החל להשיר מעליו כמות
נכבדה של שערות, וביטנו החלה לצמח כרס עגלגלה. קשה היה לו
לדמיין איך היא תראה. היא הייתה צריכה להיות בראשית שנות
השלושים לחייה.

הוא החל להתקרב אל המזח בכבדות ובהססנות. תחושה של אי נוחות
מילאה אותו. למה הסכים לפגוש אותה, מה זה פתאום הדחף המשונה
הזה להיפגש באמצע היום, ליד הים, עם אישה שהוא לא מכיר. הוא
הכיר נערה  מקסימה, ולא רצה להרוס בבת אחת את עוצמתה של חווית
הזכרון הנעימה. הוא החל לגלות הרהורי חרטה, אבל כבר היה מאוחר
מדי.

הוא עלה על מדרגות האבן המובילות אל השביל המרכזי. עדיין נותרו
לו חמש דקות שלמות להתחרט. הוא החליט  להתיישב על קיר הבטון
ולצפות בים הכחול הענק, כשלפתע ראה נערה צעירה יושבת על אחד
הסלעים שליד. היא נראתה לו מוכרת. היא סובבה את ראשה לעברו.
ליבו החסיר פעימה. פיו נעתק. הוא קפא על מקומו. היא נעמדה
למולו במרחק לא רב, בשמלה פרחונית קצרה, ושלחה לעברו את החיוך
המוכר שלה. הוא לא הוציא מילה. לפניו עמדה אותה נערה שאהב,
לבושה בשמלה הפרחונית שאהב.

"אתה זוכר שהבטחנו שלא נשתנה לעולם" היא פנתה אליו מחייכת.
הוא לא הגיב. הוא ישב כחולם . הוא חש בבת אחת את חומה של השמש
הקופחת . "אז אני קיימתי" היא הוסיפה בקולה המתוק והמוכר ,
והוא כבר היה הרחק משם.

מרץ 1997. תל-אביב.