אהבה קצת בנאלית וקצת עצובה. אבל נעים להיות עצוב לפעמים.
אהבה קצת אנמית, אני חושב כשאת שוב מחליפה ערוצים.
ולאנשים שונים יש אהבות שונות - לאחדים יש כינורות. לאחרים יש
פרחים. אולי גם פרנק סינטרה.
לנו יש כורסא נוחה ומרופדת מעור הפוך. הפשרה נראית לפעמים
ברורה מדי.
אנחנו עדיין אהבה, אני לוחש לך במחווה הכי רומנטית בזמן
האחרון. בחיוך נוגה את פשוט אומרת לי לא ומלטפת לי את הפנים.
הסכמה שבשתיקה כמו הסכמה של החלפת ערוצים. ואת מחליפה לסרט
מלחמה מיליטנטי, ושרידיה הארכאולוגיים של רומנטיקה צבועה עולים
על מוקש ישן.
צעקות מהקופסא וצעקות ממני, אבל ביננו שקט מפחיד.
ופתאום השעון הפך לסטופר, ופתאום אני לא יכול לנשום. התקף
אסמטי כזה, ואני אולי הולך למות.
ואת תופסת אותי במעין הרגל נדוש וחסר טעם ושואלת איפה המשאף?
ואיפה המשאף? ואיפה המשאף? ואני כבר מזמן לא יכול להתרכז במקום
בו השארתי את המשאף המחורבן.
יש לי עוד טיפת אוויר בריאות. מספיקה לעוד 20 שניות או למשפט
מילים אחד בערך. אני הולך על משפט, ככה החלטתי, וממהר לקרב את
ראשך לשפתיי. את קופצת בין הידיים שלי בהיסטריה. מה היסטריה?
מה הפניקה, אירית? אהבה קצת בנאלית הולכת למות עכשיו.
סוף סוף מבינה ומפסיקה לקפוץ, אבל דמעה רטובה מחליקה על לחייך.

המון עולה לי בראש. החוב על הדירה והמשכנתא... והמשפחה...
והשטחים... ויעל מהתיכון... "אני אוהב אותך." מפטיר בתוך בבועת
האוויר האחרונה. ואני דווקא אוהב את מה שאמרתי. אבל את נכנסת
לעוד יותר היסטריה, הודפת אותי אחורה ורצה לשידה.
הראש שלי נדפק ברצפה ולא כואב לי.
המפגש עם בלטת השיש אבן-קיסר, משחרר אופטימיות לחלל המחשבות
שלי. מאבד כמה רגעים.
הרגעים חוזרים יחד איתך.
דוחפת לי את המשאף לפה ומשחררת לי אבקה מתוקה.
הראות מתמלאות שוב באוויר.
"תמיד אותו דבר," את לוחשת לי "במקום לקחת משאף אתה מתחיל
לחרחר ולהגיד לי שאתה אוהב אותי" - כן, זה מה שתמיד עולה לי
ללשון.
לא המשכנתא ולא החובות, לא השטחים וגם לא המשפחה.  
תמיד עולה לי דווקא - "אני אוהב אותך".
על רקע הפיצוצים שבוקעים מהמסך את מחבקת אותי ואני שוב חושב
כמה שהאהבה שלנו בנאלית. ואני כל כך אוהב אותה ככה. בנאלית.
ואותך ככה, בנאלית. ואותי ככה, טמבל אסמטי. חי מהתקף להתקף. רק
המוות מסדר לי קצת את המחשבות.