עכשיו בוקר...השמש עולה
עוד יום שעובר...עוד לילה כבה... אני שוכב לי פה
ושואל מה שונה היום? אולי כבר הגיע השלום...
או שכנראה עוד יום של סבל וכאב.
עוד יום שנהרג חייל, והאסטרונאוט שכבר לא שב הביתה נקבר
בקיבוצו.
עוד יום של סבל וכאב.
אני קם וחושב לפחות אני לא מת.
מתלבש לי לאיטי, לוקח את הזמן כי בעצם ממ זה זמן? אוסף של דקות
ושניות שנגמרות ברגע קט...  שהכל נעלם... המכונה נכבית. יום
אחד, שנייה אחת, רגע אחד.
אולי יומי יגיע כמו האחרים, אני חושב.
אך מתי? השאלה נוגעת לזמן... ואני חושב מה זה כבר זמן.
אולי זה הזמן שאהובתי תשוב אליי.
אולי זה הזמן שלוקח להבין ששלום זה טוב...ומלחמה זה רע.
אולי זה הזמן שלוקח לפאקינג אוטובוס להגיע ביום גשום זה..
אני יושב וחושב ואומר לעצמי...אם לא היה זמן...הכל היה
אחרת...
זמן...