|
עכשיו בוקר...השמש עולה
עוד יום שעובר...עוד לילה כבה... אני שוכב לי פה
ושואל מה שונה היום? אולי כבר הגיע השלום...
או שכנראה עוד יום של סבל וכאב.
עוד יום שנהרג חייל, והאסטרונאוט שכבר לא שב הביתה נקבר
בקיבוצו.
עוד יום של סבל וכאב.
אני קם וחושב לפחות אני לא מת.
מתלבש לי לאיטי, לוקח את הזמן כי בעצם ממ זה זמן? אוסף של דקות
ושניות שנגמרות ברגע קט... שהכל נעלם... המכונה נכבית. יום
אחד, שנייה אחת, רגע אחד.
אולי יומי יגיע כמו האחרים, אני חושב.
אך מתי? השאלה נוגעת לזמן... ואני חושב מה זה כבר זמן.
אולי זה הזמן שאהובתי תשוב אליי.
אולי זה הזמן שלוקח להבין ששלום זה טוב...ומלחמה זה רע.
אולי זה הזמן שלוקח לפאקינג אוטובוס להגיע ביום גשום זה..
אני יושב וחושב ואומר לעצמי...אם לא היה זמן...הכל היה
אחרת...
זמן... |
|
|
באתי להקריא
בתוכנית של
דדו,
איך שאני נכנס
אני רואה את
אמנון פאר יושב
ליד דב רייזר,
ג'ו קוט, איזה
זמרת, וקוסם!
אמרתי לו דדו?
למה קוסם לרדיו,
זה לא קצת
יומרני?
אמנון שאל אותי
מי אני, אמרתי
לו, דדו, מה
קורה?
אתה לא זוכר
אותי?
הקראתי אצלך
יצירות
פלסטיקה!
ד"ר מישה רוזנר,
מעצב שיער, מפסל
באופנה, וחולה
אלצהיימ...
בכבוד רב
שארל דה גול! |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.