בנסיעה ארוכה ארוכה
החלון חצי פתוח והרדיו דולק
שיר שמחדיר בי תחושות ישנות
מתנגן ברקע
ומחנק בגרון
מנוסטלגיה בגרוש...

לו היו זולגות הדמעות
אז היה לי דבר מה לאחוז בו
בהתרפקות על עבר שחלף לא מכבר.
אך מחנק יבש בגרון
הוא רק אחיזה מבוישת
בשולי שמלתו של מה שהיה,
ואני מסרבת לשקוע.

החלון הפתוח מזמין את הרוח
מלטפת את העורף ומבדרת את השיער.
הבזקים של תחושת חיים
בני חלוף מתעתעים בי,
את הרוח לא אוכל לאמץ אל חיקי
גם אם ארצה --
בשולי שמלתה לא ניתן לאחוז.

בסופו של דבר תגיע העצירה,
לא פתאומית וידועה מראש.
השיר ייקטע והמחנק יידחס בבטן,
למראה סימנים של התחנה הבאה
ורגליים מיומנות ממשיכות הלאה
ורוחות משתנות,
והפחד.




06.07.03