מתיישבת ליד המחשב ופותחת את פנקס הרשימות. ה"וורד" שלך
עדיין דפוק. האצבעות שלך מתקתקות מחשבות, את מנסה להוציא הכל
החוצה. הפעם את רוצה באמת להוציא הכל. וברור לך שאת הכל, את לא
תוכלי להוציא, עדיין לא, אולי לעולם לא. האם יש בזה מן
התבוסתנות? ייתכן. אולי זה רק מפחד. העיקר שהאצבעות מתקתקות
משהו.


ואת מנסה להסביר לעצמך דבר מה, אינך יודעת אפילו מה בדיוק, מהי
אותה תובנה חמקמקה שאינך מסוגלת לתפוס.
ואת יודעת שאת היחידה שתשמע את ההסבר הזה, את היחידה שאולי
תבין. לפחות יש לך את האולי הזה. מאף אחד אחר את בכלל לא מצפה
לקבל קצת הבנה. אולי את מרגישה ממורמרת על כך? מכייון שאת
יודעת שאין אף אחד שיבין את מה שאולי יום אחד תצליחי להסביר
לעצמך.
את אוספת את השיער הפרוע שלך, מגלגלת אותו לפקעת אסופה
ומסודרת. התלתלים השחורים שהיוו מסגרת לפנים שלך, אלה שנתנו לך
את החזות הצוענית הזו, הם אסופים עכשיו , בקושי ניתן להבחין
באופי השיער שלך. ואת מסרקת אותו מלמעלה, מרטיבה קצת ומורחת
ג'ל, מסדרת את כל אותן קבוצות שיער סוררות שמסרבות להסתדר. את
מיישרת את הכל ושמה סיכות. במראה את רואה את דמותך, מסודרת,
אלגנטית, יפה?
והכל בפנים מקבל את הצורה של השיער שלך, מתכווץ, נאסף, מסתדר,
אולי סוף סוף מקבל הגדרה..? קרוב לוודאי שלא.
את עומדת זקופה מול המראה ומרגישה חלשה כל כך, לא מבינה למה את
צריכה את כל זה, ובשביל מה להמשיך בסדר היום, בשביל מה להמשיך
בכלל?
את מנסה לחזור למחשבות שלך, להמשיך את רצף הדברים, אולי איזו
תאוריה מתגבשת אצלך עכשיו. הו, התאוריות האלה, גיבובי מילים
עצלות.
בשביל מה את צריכה את כל זה? אין מי שיקשיב לזה, וגם את כבר
מואסת בכל השטויות שלך. אולי את בסך הכל צריכה פרטנר בשביל
השטויות האלה.
את לובשת את הגרביונים הלבנים, בדרך את רואה את החבורה השחורה
על הברך שלך. זה לא עניין רציני, זה מהשפגט ההוא לפני יומיים
כשדפקת את הברך ברצפה, כמו בכל חזרה. וזה קרה בדיוק אחרי
שהורדת את המגני ברכיים.
אפילו דרך הגרביונים רואים את השחור. אבל זה בסדר, זה רק מזכיר
לך שאת רקדנית. זה המזוכיזם הזה, ההנאה בכאב. וזה לא שאת פוגעת
בעצמך בכוונה, זה חלק מהחבילה. פציעות, כאב.
עכשיו בגד הגוף, השחור, היפה, עם האיקס בגב. את מסתכלת על עצמך
במראה. לא מרגישה מספיק רזה. וזה לא סתם שגעון. ככה זה אצל
רקדניות, רזה. ודווקא רזית בזמן האחרון. רק את רואה את עצמך
ככה, עם כל כך הרבה ביקורת. את חייבת להפסיק עם זה.
כבר אמרו לך פעם שזה הורס אותך, שאת קוברת את עצמך מתחת
לביקורת העצמית. וזה לא סתם "אמרו" זו היא, הבנאדם שיודע לראות
אותך הכי טוב מבפנים.
חוזרת הביתה, אחרי חזרה ארוכה, הרגליים שלך כואבות נורא, את
עייפה, את רוצה לנוח, לפרוש. לפרוש מהכל. הראש שלך מתפוצץ ואת
רק רוצה להוציא את האוויר מממנו, שלא יכאב כל כך, שלא יתיש.
ומהו אותו דבר שניסית להסביר לעצמך קודם לכן? כבר שכחת הכל,
בסופו של דבר את תמיד שוכחת, אין לך זמן לסיים מחשבות. ובנוסף
לזה, את יודעת שאת לא צריכה אותן, הן בטח יסתרו מחשבות אחרות
שגיבשת לך פעם.
את משחררת את השיער שלך, מרגישה איך הוא מלטף לך את הכתפיים.
געגועים לפנים מסוימים גורמים לך להרגיש בודדה, את מקווה שבעוד
כמה ימים תראי את אותן פנים רגועים, מחייכים. אולי גם תקבלי
חיבוק אמיתי שמזמן לא קיבלת.
את לא צריכה הרבה, את חושבת, את מוכנה לתת לאנשים את החופש
שלהם, את מבינה את זה עכשיו יותר ויותר, כמה חשוב לתת לאנשים
לעוף בעצמם, בלי לכבול אותם אלייך, בלי לגרום להם להרגיש
מחויבים מדי. ומוצאת חן בעינייך הגישה הזו, כל עוד שהם לא
שוכחים לחבק.
במעלה הגרון מטפסות דמעות. לא מעצב או כאב, רק מתוך הרגשת
בדידות עדינה ודוקרת. הדמעות לא יפרצו, לא תתני להן לצאת ככה
סתם.
ואת תאכלי משהו, ותלכי להתקלח, ותדברי עם אנשים ותראי טלויזיה
ותלכי לישון. והכל יהיה בסדר.
בסופו של דבר אולי תמצאי את הזמן לנסות ולהסביר לעצמך כמה
דברים, כמה דברים שאולי גם תביני.




15.5.03