ב- 2.7.02 נקרא למילואים והתייצב בבסיס האימונים בצפון. היה חם
עד שנזכר שתמיד שנא להיות שם במדים דביקים מזיעה, ועם כפות
רגליים שחנוקות בגרבי צמר בתוך מגפים לא אנושיות. בערב היום
השני הדהד שמו בין שדרות האוהלים הצבאיים. הוא הסתובב וראה
כעשרה חיילים שלא הכיר עומדים בחצי עיגול, וקצין עם כיפה עומד
אל מול החלק הפתוח של העיגול. הם נראו רגועים ומיושבים, לא
מהמטפסים על דפנות החיים. מאולפים משהו, כאילו היו תמימי דעים
לגבי מצבם הנוכחי שיפה הוא. נאמר להם שהם הולכים להיות נהגים.
והימים ההם היו ימי פורענות, ימים אילמים והארץ מלאה אנשים
אגואיסטים.
למחרת בבוקר קם והרגיש שהאוהל ריק . הוא יצא וראה שבילים ריקים
ושמיים בהירים, וחיילים שנותרו מאחור או שרצו להישאר מאחור
יושבים על הברזלים מול רחבת הדגל, והדגל מורם אל על. לאחר
שהשתין הלך אחרי קצין מבוגר, שקרא את שמו מתוך דף צהוב, עד
שהגיעו לטיולית ישנה נהוגה בידי איש זקן שהתפאר בכל דגלי
היחידות שהיו תלויים אצלו הקבינה. החלונות היו מסורגים בסורגים
חלודים, צבועים לבן מתקלף מרגישים גס (ימי אבו ג'מוס). המנוע
הישן נהם באדישות ולבסוף החל לנוע באיטיות אל הכביש החדש שנסלל
על מטע ישן.
הדרך הייתה ארוכה והמרכב האחורי לא היה ממוזג. הוא השתרע על
המושב האחורי, נרדם ולא הרגיש איך שהזיע ונטף מים מסריחים
והאדים, עד שלבסוף התעורר התיישב. מיידי פעם קם וצפה ביערות
האורנים שנראו לו כמו מחטים דקים, ובבתים עם רעפים אדומים
שלפעמים חשב שזו תמונה מתוך תמונה עלון תיירות אירופאי. ריבוי
הכבישים עייף אותו והוא חזר לישון ולהתאדם עד מוות. בשעות אחר
הצהרים נכנסה הטיולית בשערי בסיס מת מרוב דיכאון וריקנות.
כשפקח את עיניו ראה רק משטחי חצץ לוהטים ומבנים אטומים. ברחבה
מאובקת עמדו שלושה ג'יפים ממוגנים, ואיש במדי צה"ל ישנים יצא
מאחד, ואמר לו שנגמרו הטסטים להיום וימצא לעצמו מקום לישון
ללילה, ושלח אותו לחפש אחר נגד עייף שאמור היה לסדר לו מיטה.
לאחר כשעה של חיפושים, כשעל גבו הנשק הארוך הקידבק והתיק
האישי, מצא את הנגד יושב בתוך משרד חצי ריק אוכל פיתה עם
שיפודים, וכבר החשיך מאוד. הם הלכו כך הנגד בגבו איליו והוא
בגפו, עוברים על פני קרוואנים נטושים ומשרדים סגורים וחשוכים,
ואז הצביע הנגד באצבע יהירה לעבר ארבעה אוהלים מאוכלסים למחצה,
ואמר שילך ויחפש שם מיטה פנויה. האוהלים היו מסודרים בשתי
שורות ובאמצע הייתה רחבה חשופה, וכל המתחם הזה היה ממוקם מתחת
לאזור המשרדים, שנבנו על תל שנערם במיוחד לזה. הוא ירד כמעט
מחליק אל עבר האוהלים והיה מותש, חגורת הנשק הדקה שקיבל
באפסנאות חרטה לו פס אדום בכתף, ומשקלם הסגולי של התיקים עלו
גדותיהם. הוא בדק אוהל - אוהל וראה חיילים מאובנים שהביטו בו
בפנים חולות. קצין עצר אותו ושאל אם הוא כבר עשה אימון, והוא
ענה שלא, ושהוא רק מחפש מקום לישון ללילה, והקצין אמר שלפני כל
זה שייקח אפוד וירד למטווח לירי לילה. הוא ניסה להוסיף עוד
משהו והקצין הרים את קולו ואמר שהוא מעכב את כולם, ונמאס לו
מכל התלונות של החיילים.

על מהמורת חצץ מסותתת עמדו כ-20 חיילים בצורת ח', וקצין קרא את
השמות שלהם ולאחר מכן חילק לכולם מספרי ברזל לפי השמות, ובסוף
ופקד עליהם להתפקד. הוא נתקע בין המספרים 4- ל-5 ואת שמו לא
הקריאו. סמל שלח את כולם למטווח ודחף אותו וצעק עליו שיפסיק
לדדות. החיילים ירו בנשקים שהיו כבר מפוייחים מרוב ירי אל עבר
דמויות מנייר, ולבסוף קמו והלכו לבדוק את גולגלות הקרטון.
הקצינים עברו וסימנו לכולם את הפגיעות וקראו שוב להתפקד ולחזור
לקו יורים. לו לא היה מספר ברזל, והמקצה השני ירה שוב והוא
חיכה להתפקד. הבזקי אש חיררו שוב את האנשים המדומים, והוא שכב
בניהם והתאחד אתם, והחל שואל אותם איך הם מחזיקים מעמד עם כל
הצליפות האלו, ואיך זה שלא יורד להם דם, ומדוע עושים להן את
זה, ולמה הרובים והקסדות שמצויירים להם, מפני הם נזהרים ומול
מי הם נלחמים. כאשר המקצה סיים לירות ובה לבדוק את הפגיעות,
צעק קצין צעיר אחד על החיילים למה מטרה טובה אחת נפלה ואף אחד
לא הרים אותה, או השתמש בה, ופקד עליהם לאסוף את המטרה חזרה אל
הקומנדקר בשביל המקצה של היום הבא. חייל אחד שהיה מורעל ניגש
להרים את המטרה, כשראה שקשה לו לבד קרא לעוד חייל שיעזור לו.
הם אספו אותה וזרקו באחד הקומנדקרים שהיו פזורים ושם וחזרו
לבסיס עם כל הפלוגה.