אני מסתובבת לי בין קרעי ילדות,וזכוכיות בקבוקים מהים,מטיילת
לי בין זיכרונות.
אני קוראת אליה מרחוק,אני מתגעגעת למקום שממנו באתי מקום אחד
רק שלי, הפנטזיה שלי.
אני מחפשת את פנטזיה ולא מוצאת.
שהייתי קטנה יכולתי לטייל בארץ שלי שעות והיום נשארתי אבודה
וכך גם פנטזיה,
כמו ילדה קטנה בחשיכה.
הדמיון לא מצליח להגיע רחוק,
הכל תמיד בסדר מבחוץ אבל מבפנים כבר לא, פנטזיה נעלמה.
לפעמים יש הבזקים קטנטנים של אושר שפנטזיה שולחת לי מרחוק אבל
היא כבר כל כך רחוקה,
הקול שלי מהדהד לו בחשיכה ואני ממשיכה לקרוא לה, ולשתינו נורא
עצוב היא הייתה שלי,
ואני הייתי שלה.
נשאר שם מקום ריק בפנים במקום פנטזיה.
אני מסתובבת לי בין קרעי ילדות בין זכרונות ובתוך הדימיון אבל
פנטזיה כבר לא שם.
יום אחד נשלח לי מכתב ובו נכתב"פנטזיה עזבה היא לא הייתה
מאושרת, היא לא יכלה לסבול את העצב יותר,היא עברה לנפש אחרת".

אז חשבתי לעצמי כבר מצאתי פיתרון,
כשהאושר יחזור כך גם היא אבל עכשיו
איך מחזירים את האושר?