הוא יושב בחדר, בדירה קטנה ברמת-גן, כוס קפה זול ביד, זעה קרה
על הגב, קצת על המצח, הידיים לחות. הוא זז קצת, צליל פלסטיק של
כיסויי ספה, צבע ירוק. טיק-טק, טיק-טק. השעון הכחול בפינה
ממשיך בשלו. הוא נשען אחורה, בראש שלך עוברות מחשבות, צ'ק
שחזר, מכתב מאמא, אישה ערומה. פתאום הוא שומע את הברז.
טיף-טף-טיף-טף. הוא קם, עוד פעם קול של פלסטיק. הוא שותה קצת
קפה, נשפך קצת על החולצה מאילת. טיף-טף-טיף-טף. הוא ניגש לברז,
סוגר אותו, עוד פעם שקט. מכונית עוברת ברחוב- נוסעת, נעלמת
מעבר לפינה. טיק-טק, טיק-טק. הוא לוקח מגבת חצי נקייה, מנגב את
הקפה. הוא ניגש לשעון, מסתכל עליו ומוציא את הבטריות, עוד פעם
שקט.
הוא ניגש למרפסת הקטנה, מסתכל על הקקטוס החצי מת והאופניים
החלודות, עולה על המעקה ומסתכל למטה., שש קומות. קופץ, הזמן
בשלו, כלב שנקשר לעמוד נובח, אנשים נאספים מסביב, עוד פעם שקט.