ברוב טיפשותי שקיימת,יצאתי למסע ללא כל מפה.
כמה קל ללכת כך לאיבוד...זו לא הדרך!
אנשים מאבדים את עצמם לפעמים,
וגם הציפיות משתנות, מתחלפות ומתקפלות-
ולפעמים אפילו מתות.
כנראה שגם הציפייה הורגת.
כל הדרכים שמתחברות לאותו השביל-אולי, לא מובילות לאותו
המקום.
או אולי שוב אמצע הדרך יימצא באותו המפגש.
אולי גם שם הכול נפרד ומשתנה,אפילו בחיבור הדרכים,
או אולי הקיפול הוא רק בראשי ואני הולכת לי במעגלים
סביב לחלקת קבורתי...
אך אפילו החלקה פורחת,כמסרבת להאמין שאני עומדת להיות
מונחת בה לנצח...או לפחות עד הגשם הבא,
כשבשרי ייעלם ללא זכר והפריחה תחודש, תמצאו את חלקי
בשרי בצמחים,או אולי,
אפילו האדמה לא תדשן בי את ילדיה.
התחושה הנוראה של חוסר היעילות,של חוסר התועלת,
האם אפילו גופי ועצמותיי,שהינם מונחים כאן לפניך, לא ישמשו
אותך?
האם אני כל כך נטולת תכלית?
סתם ליצן חצר, סתם שוטת כפר, סתם בובה על חוט קרוע,
              שנלקחה ממנה היכולת לזוז....