פרה אחת עמדה על ראש הגבעה. פתחה סגרת ת'תחת שלה, לא משהו
מיוחד.
פה ושם היתה מעלה גירה, לועסת, עושה מו, לועסת, מעלה גירה,
עושה מו, גירה, לועסת, מו, לועסת עוד פעם, מו, גירה, מו, גירה,
לעיסה, מו, גירה, פלוץ עסיסי עם חתיכות דשא ורסיסים, מו,
לעיסה, גירה בטעם לוואי, לעיסה ממושכת, מו.
לא עבר זמן רב והנה מתחתית הגבעה שמעה קול קורה בשמה:
"שצינגולפה! שצינגולפה!!!"
הביטה הפרה אל תחתית הגבעה ושם ראתה את וואטומאטהא
צ'וונג-פינג-דינג-בוינג-נפתלי-וואו-שיואו, הפועל התאילנדי
הצעיר והחרוץ, ובידו דלי ריק מחלב.
חשבה לה הפרה כי ייתכן ואותו חקלאי-דמה צעיר ונמרץ בעל ריח
המזכיר יום חורף במשחטת החתולים, ישנו סיכוי רב יותר מסביר
בלבד שמעוניין למשש שוב את שיפולי ביטנה ולמחוץ את דדיה
המיטלטלים.
בעודה מגיעה במהירות פרה למסקנה הזו כבר היה התאילנדי החרוץ
באמצע מלאכת החליבה המרתקת, מעסה בשלווה האסיאתית האופיינית את
פיטמותיה המאורכות והפאליות באופן שקשה להתכחש אליו.
דלי החלב החל מתמלא בהתזות לבנות וחיוך נבוך נחרץ לרוחב פניו
הצהבהבות של האעלק סיני החרא הזה. הפרה סיימה להבין את מה
שקורה, ולכן החלה לפסוע לעבר מקום אחר, שאין לו שום חשיבות,
וזאת תוך שהיא לוקחת עימה את עטיניה המפרכסים, ומלאי החלב
שבהם. התאילנדי המופתע אך המתורגל להיות מופתע מדברים דמויי זה
נטל את שרפרף התאילנדים ואת דלי החלב והחל לפסוע בעקבות החיה
המגעילה.
כעבור עשר פסיעות הגיעה הפרה למסקנה הבלתי נמנעת שהמקום הזה
הרבה יותר טוב מהמקום הקודם, בעיקר משום שפה סוף סוף תוכל
לאכול את הירוק הטעים הזה ולעשות מו ולהעלות גירה וללעוס
ולעשות מו ולעשות מו ולהעלות גירה ולעשות מו ויש פה את הירוק
הזה שאוכלים ועושים מו ואפשר ללעוס ולעשות מו. היא לא זכרה מה
היה במקום הקודם ההוא, אבל היא היתה בטוחה שיותר טוב פה.
התאילנדי (אפרו-אסיאתי, פוליטיקלי קורקט) הניח תחת האיזור
הורוד והנפול דמוי האשכים החלקים בעלי שמונת הזרגים הערלים
שבתחתית הפרה את הדלי, ובסמוך אליה את השרפרף, התיישב והחל
חולב את הדברים האלה. הנתזים המשיכו בתפקידם למלא את הדלי,
ולאחר זמן לא רב כבר היה מספיק חלב למלא שלפוחית ממוצעת של
בלגי. פסק הכמו-יפאני ממלאכת הלחיצה ונטל את הדלי הקטן שלו ואת
הכסא הקטן שלו, וירד מן הגבעה, השאיר שם את הפרה, שתפתח ותסגור
את התחת שלה, קוס אומ-אוחתה השרמוטה בת זונה, והלך לעבר הביקתה
הקטנה של היפאנים הקטנים שמאחורי הגבעה, אחת שתיים שלוש.
אה, רגע, זה מאחורי ההר, אחת שתיים שלוש.
לא חשוב.
בכל מקרה- פסע לו בניחותא אותו מלוכסן עיניים ודהוי האפידרמיס,
ובא בפתח דלת הצריף. משנתדפקה ידו בדלת במקצב כמעט אחיד ארבע
פעמים בודדות, ופתחו את הדלת חבריו ובני ביתו המאולתרים-
מלוכסני עפעף ומחווירי צדודית, ובפיהם מלוא שימחה למראה ניחוח
החלב הבריא המזין הטעים הנחמד היפה הסטרילי והמספק קולינרית
באופן שאינו בר ויכוח, בעיקר משום שאי אפשר להתווכח עם סינים,
אף אחד לא מבין מה שהם אומרים, זה הכל צ'ון פון צ'או,
פינג-פונג דינג-דונג, קוס אוחתם, מי בכלל הביא אותם לארץ
שלנו?
התיישבו כל החברים סביב השולחן, וראש החבורה- יבגני לינג
וואנג, הניח חמש קערות מלאות בכל טוב, ובעיקר בדגני בוקר
וחתיכות של חתול, ולתוך הקערות מזג מיודענו התאילנדי (שעד לרגע
זה לא אמרנו את שמו, ולא בכדי) את החלב שזה עתה גנב, וכולם
נטלו מקלותיהם והחלו מנסים להרים את פיסות הבשר הנא שהחליק
והתיז בכל פעם נוזל לבן מעורבב בנוזל האדום שנסחט מפיסות רקמות
השריר המבוצעות בחרב נינג'ה מאולתרת. חוויה לשמה, כמו שבחורה
אוכלת בול אחד מתוך הארבעה שנתנו לה, ואז את שלושת האחרים
דוחפת לחזיה כדי לאכול אחר כך אבל מהזיעה הם נספגים לתוך העור
ואז היא אוכלת סרטים מטורפים שבועיים, ואז מתעוררת תלויה הפוך
בחדר במוטל באפריקה, כשהישבן מדמם וחסרות שתי הכליות ועין
שמאל, וקעקוע של "אני אוהבת אותך, אחמד" על השד השמאלי כרות
הפיטמה. משהו משהו.
הפרה עשתה מו.
לפתע קם סרגיי צ'ינג פונג לינג דינג חושילינג, ורקע ברגלו ודפק
בחזקה על השולחן, וקרא בקול- "מה אנחנו סינים מזדיינים? מה זה
האוכל המעפאן הזה? מה אנחנו בסיפור של אבא קריר? מה זה החרא
המזויין הזה? קוס אמק!", ואז התיישב והתיז להנאתו דם מהחור
במרכז מצחו.
התאילנדי (מה שמו) נשף על העשן והשיב את האקדח לנרתיק של
חברתו, ומיד בירך את האלים על השלל הרב שצבר היום, על נקודות
הנסיון הרבות שקידמו אותו לקראת דרגה 8, ועל הנק"פ שיצבור
באמצעות המזון.

לילה הגיע, וחבורת דמויי האדם הנחותים מהגזע הלבן הנאור החליטו
לישון קצת, וזאת משום שבלילה החתולים ערניים ויותר קשה לתפוס
אותם. כל מצהיב תפס את שק השינה שלו, או לחלופין את השמיכה
המרופטת והמסריחה שגנב מגוויה של נווד לאחר שזה השתין על עצמו
בתקווה להתחמם מעט אך קפא למוות בכל זאת. נחרותיהם עלו והרטיטו
בעדינות האופיינית לתדרים נמוכים את צלחת הלווין, ויהי ערב
ויהי בוקר יום מזדיין.

בוקר הפציע, והפרה עלתה על הגבעה וצווחה בגרון ניחר- "קו קו רי
קווו!!!"
התאילנדים קפצו ממיטותיהם בבהלה, תפסו את כלי הנשק שלהם
בהיסטריה ורצו בפאניקה החוצה מן הביקתה, יורים לכל עבר צרורות
נותבים, ומשגרים טילים נגד משחתות הצי של צבא טקסס.
הפרה נפגעה בראשה ומתה.

עצב ירד על הגבעה, לא נותר תחת שיפתח ויסגר, וסיפורנו ירד
לטימיון.

יאללה קוס אוחתו הסיפור הזבל הזה.
פרות הן גם ככה עם חרא.

(צ.נ.)