הבטתי בו, והוא ענה לי באותו מבט שתמיד נסוך עליו, אדיש כזה,
פלסטי.
המשכתי ככה דקה, ואז נמאס לי, התפוצצתי:
"למה? הא? למה?"
הוא לא ענה, אדיש כמו תמיד.
"לעזאזל! למה?"
הוא לא הראה אף רצון לענות, אז השלכתי אותו לדשא.
הוא נשאר שם, מוטל בודד על המצע הירוק, ללא תגובה.
רועד מכעס כמו שור בזירה הרמתי אותו שוב.
"למה?"
אין תגובה, נא לפנות בעוד שעה, בכתב ובשלושה העתקים.

נמאס לי, זרקתי אותו על הקיר. הוא קיפצץ בחוסר עדינות לדשא תוך
כדי השמעת
"קראאכץ" צורם.

הרמתי אותו שנית, הוא נראה לי כמו טוטאל-לוס: מפוצפץ לחלקיקים
שמאוחדים בגוף אחד.
הלך לי הנוקיה, חשבתי לעצמי במרירות, והכל בגלל הבנכלבה הזה.

נו, לפחות יש לי ביטוח.