הם היו שישה. זקנים, מקומטים ועתיקים כמו שני ספסלי הרחוב
הרעועים שעליהם הם ישבו. גילם לא היה ידוע בצורה מדויקת, אבל
זה לא היה נדיר - מעטים היו האנשים שידעו באיזו שנה הם נולדו,
שלא לדבר על החודש והיום המדויקים.

הספסלים מוקמו על יד מה שהיה כנראה בעבר הרחוק גן משחקים,
ועכשיו היה מספר שרידי מתכת חלודה שבלטו פה ושם מתוך הבוץ
העכור. לא הרחק לפניהם היה כביש אספלט אפור וסדוק, שכבר שנים
לא נסע עליו כלי רכב ממונע כלשהו. הספסלים עצמם היו עשויים
משילוב של עץ ומתכת, היום המתכת היתה עטופה במעטה מוצק של
חלודה, ומחלקי העץ נותרו רק שרידים מתולעים.

השישה נמנמו בשמש שהיתה עצלה מכדי לחמם, והיתה תחושה שהיא עושה
טובה בזה שהיא בכלל מציצה מבעד לעננים האינסופיים. וזה לא שירד
הרבה גשם, אפילו העננים התעצלו לשחרר את המים שהיו אצורים בהם,
אבל תמיד היתה לחות ששמרה על הבוץ לח ובוצי למדי.

פבל היה הקשיש מביניהם והדברן ביותר, העריכו את גילו בשישים,
אבל אי אפשר לדעת אם בן אדם לא הוסיף מספר שנים לגילו על מנת
להשתחרר ממטלות שונות. הוא היה דברן במובן של: "פותח את הפה
מדי פעם", בכלל - דיבורים היו נדירים.
אבל הכל יחסי, הלא כן?

איש לא ידע מתי הזקנים הלכו ומתי הם באו, אבל זה היה מפני
שאנשים לא נטו לחקור דברים שהם לא משהו כמו: "מתי אני אצא
לפנסיה?", או: "אפשר לאכול?", ו-"יש אוכל?". אנשים העדיפו
לתקוע את אפם בתוך ענייניהם בלבד, ואפילו את זה עשו לעיתים
רחוקות.

"פעם, כן, פעם..." לאט פבל.
"מה פעם? פעם נתנו אוכל?" שאל ויקטור לאחר דקה של דממה.
"לללא... פעם כשהיה אפשר לחשוב..." פבל נשמע כמו אדם שמתענג על
ארוחת שחיתות דמיונית, זה היה ממש חבל שפבל לא ידע מהי ארוחת
שחיתות.
"לחשוב?" שאל איגור כעבור חמש דקות של התעמקות במילה, "מה זה
לחשוב?"

פבל נאנח, ולאחר מכן קרס אל תוך עצמו, נאנק קלות, ונדם סופית.

"זה ישמש לקח. להפוך לאישיות פירושו להסתיים. ועכשיו... הבה
נלך"
(הציטוט מתוך: "איש הקציר", טרי פראצ'ט)