הוא ניצב בקומה זקופה והביט בהרים שמולו.
הוא לא מצמץ כאשר השמש בקעה מבין ערפילי הבקר, צרבה את פניו
וחלפה מעליו.
הוא לא הסיט את מבטו כאשר מכונית צפרה מתחתיו, ובעת שהילדים
שיחקו, צעקו, רבו, נפלו ובכו.

וזה לא שהוא יכל להביט דרך עיניו.
הוא אף לא יכל להצל בידיו על עיניו.

הוא עמד שם גם כאשר ההרים השליגו.
הוא היה שם כשהילדים גדלו, בגרו, אהבו ולבשו מדים.
הוא לא זע כאשר המכונית חנתה לידו.
שריר לא זע בפניו כשהשלישיה חמורת הסבר יצאה מהמכונית והקישה
בדלת.

אך רק הוא ראה את הבחורה שפערה את פיה והתמוטטה אל הקרקע.
הוא לבדו חש את היד שרעה על שוק האבן שלו.
והיא רעדה בבכי, והדמעות בעיניה טשטשו את שני השמות והלב
שנחקקו ברגל האבן.

והוא נותר שם גם בזמן שההרים שמולו התכסו בבתים מבהיקים.
הוא שרד גם כשהבניינים שמאחוריו דעכו לאפרוריות.
ורק הוא נשאר שם כדי לזכור את הפעוט, הנער והגבר שלא זכה
לחזור.