עומדות רגליי בככר,
שהתפרסה לה, סביב - מגדל.
מגדל הזה, נזקר למעלה
ואת ראשו, חותם מחטו.

בעליתו, תחתי - המחט;
תקונה, רביעת - השעונים.
השעונים, מלאי - הקסם;
צופים להם, ממשכנם,
אל העיר הומה - רועשת
והקסם, משקפת
ומאשקפת, אל הים.

מגדל - ההוא; עתיק - יומין;
נבנה הוא, בתקופת - קדומין,
כשהתורכים שלטו בארץ
ופיארוה, מגדלים.

מן המגדל, אפוף - הקסם;
נפרש הנוף, קסום, עם שגב.
האווירה, שכאן שוררת;
מלאהי, רוח של העתק.
בתים הישנים עומדים
והיופי משדרים.

המסגד גדול של יפו;
מזדקר, אל השחקים
ומרשים, עם הפנים.
מככר - השעון, קדימה,
מתמשך רחוב של יפת;
הרחוב - ההוא עובר,
בין הבתים, עטורי - הימים.

ים כחול והרגוע,
מתחבק, אל החופים
והסודות, מימי - הקדם;
בתוכו, מסתיר.

השווקים הסואנים,
מתפתלים, בין משעולים;
וריחות - דגים טריים,
בכל סביבה, הם מפיצים.

רוח - ים, שפויה - מרגעת;
מרחפת, על העיר
ולמגדל - שעון לוטפת, את הפנים
העתיקים.

עומדות; רגליי אל מולך,
המגדל עם הוד - קדומים.
וכל הזמן, עם צופיני;
אתה מרהיב, אותי תמיד!

מדור לדור! מעת לרגע!
אתה מפליא, את התבל;
ופלא זה; נשגב, כסלע,
אשר מזהיר, את הפנים .

אז, שתמשיך פריחת - פניך!
היהלום והפנינה
ושיאירו, אורותיך!
ולא יעימו! מזריחה.