תותחים רעמו בחצות של הליל,
והטיחו פגזים, לכל עבר וצד;
וגבעות מסביב נרטטו כברעד
והשמיעו הדים של העצב  ושל הכאב.

העשן האיום, כיסה פני השטח
והאש אוכלה לחשה מתוכו;
ושרפה היא ללא כל רחם, את כל החי הנקרה בדרכה.
השדה הירוק, שחיטים משתבלים בו,
הפך בן - הרגע לפיח ופחם;
העץ הרימון הגדל מול הבית, הפך לאוד שמאש לא ניצל;
הבתים מסביב נחרבו ומטו, כאדם שמטה רגלו,
והערים מלאות רוח- חיים הן, בן - רגע הפכו רפאים.

המלחמה היא הדבר שחור, כגידול סרטני שורפת הכל;
שורפת עצים, שורפת בתים ואת כל אשר יש בו רוח - חיים.
המלחמה היא שד ושטן, שנושא עצב והצרה;
היא מתגנבת אלינו ערמומית, בנסותה לפתות במרמה,
אך מסוכן פתיון זה כלהט, של אש אוכלה ויוקדת הכל.

וקולי הקורא, אל כל בני - אדמים, שיפסיקו את אש מלחמות,
שקול תותחים והרובים, לא יישמע עוד בין כל הקולות.
שקליעים לא ישרקו באויר עוד והחניתות שיפסיקו לשרוק,
שחרבות וכל כלי - הנשק, יכתתו למחרשות.

שהשדות בירק יבריקו, ששיבולים ישתבלו עד אין סוף,
ששירת ממטרה תשמע במקום, במקום קולות מלחמה.
שבשדה הזרוע - צומח, אלפי איכרים ייצאו לקציר,
ושבידיהם במקום כלי - הנשק, יהיו מגלים והמזמורים.

בתור אפילוג אומרכם ביושר, כי מסקנה שמסיק כאן לבי:
לא לתותחים! וכן למגלים! ו לכל אשר יש בו רוח - חיים!