או:
פחדים, התמכרויות, שקרים, אמונות והפריסה הקלטית גם

קלף מספר 3 - מוות

מעבר הגבול היה שקט. שקט מאוד יחסית לתקופה. החיילת שעמדה
בביקורת דרכונים שחקה בשעמום עם עט. לפתע נשמע מהכניסה תיפוף
בקצב קבוע, מהסוג שיש בטקסים צבאיים, ונשמע כאילו גדוד שלם
עומד לפלוש למעבר הגבול. החיילת המשיכה לשחק עם העט בשעמום.
התיפוף נחלש עד שגווע, ודרך השער נכנס בחור צעיר, בערך בן 21,
סנטר מרובע, מבט עמום בעיניים, שהסתכלו קדימה , הולך בצעדים
מהירים וקבועים בגודלם ומהירותם.
החיילת בביקורת חייכה אליו, אולי משעמום, אולי כי הוא באמת מצא
חן בעיניה, אחרי שבועות של טיפול בפלסטינים, מצרים וילדים
קטנים שיוצאים לטיול בחופש. אבל הוא  לא שם לב, ומביט קדימה
עדיין, הגיש לה את הדרכון.
היא פתחה את הדרכון והסתכלה על השם: אדם.
"אז אדם" היא ניסתה לעורר אותו שוב "לאן אתה מתכוון לצאת?".
"לא ידוע" הוא ענה, לקח את הדרכון והמשיך קדימה במהירות, סוחב
תרמיל גדול.
הוא לקח אחד מהכרטיסים הלבנים האלו, והחל למלא את הפרטים, ממהר
מאוד, הוא רצה כבר להיות בחוץ.
הוא הגיע לחלק המצרי של הגבול, מעביר את התיק שלו במתקן.
השוטר המצרי הורה לו לבוא לכיוונו והחל לבדוק את התיק שלו,
יותר מרצון להפיג את השעמום מאשר מדאגה לביטחון המדיני. אדם
איבד את הסבלנות שלו, ועלתה בראשו מחשבה לבעוט לשוטר בראש
וללכת.
למזלו של השוטר, רגע לפני שאדם החל לנקוט פעולות, הוא סיים,
והחזיר לאדם את התיק, כשכל הדברים שלו שפוכים בחוץ.
אדם דחס אותם בחיפזון בחזרה לתיק, בבלגן שהיה גורם לכמה אנשים
שהוא מכיר להתעלף כמעט, והמשיך בצעידה מהירה מאוד, על סף ריצה,
הלאה.
בביתן של החלפת הכסף הוא צעק על הפקיד שעשה הכל בתנועות
מיומנות, אבל משום מה, כך נראה לאדם, באיטיות מרגיזה.
הוא חטף את הכסף ורץ אל מחוץ למעבר.

אדם רץ מחוץ למעבר כמה זמן עד שהוא עצר, הוא הסתכל אחורה, על
הארץ, בהרגשה של פרידה, למרות שידע שהוא חוזר לשם עוד מספר
שבועות. הוא הרגיש משהו נסגר בתוכו, ואחרי מבט אחרון על הארץ,
הסתובב ללכת. הוא עשה צעד ונעצר. הוא חשב לעצמו שהוא צריך לגבש
לעצמו איזוהי תוכנית לאן הוא הולך. הוא החליט שלעצור טרמפים זה
הרעיון הכי טוב.

אחרי חמש דקות עצרה לידו מכונית לבנה חדשה, עם כנפיים קטנות
מחוברות לבאגז', דבר שהוא לא ציפה לראות בסיני, אבל הוא לא
הופתע, כאילו הוא דווקא כן ציפה לזה. החלון נפתח, מבפנים הביט
בו פרוץ שהיה בבירור ערבי, אך עם זאת מגולח בצורה הכי חלקה
שאפשר, בעל עיניים כחולות יותר מהים שנשטף כמה עשרות מטרים
מהם. הערבי שבמכונית לבש מדים לבנים, שהוא זיהה כמדים של אנשי
מעבר הגבול המצרי.
הוא נכנס פנימה, והמכונית החלה לסוע. אחרי כמה זמן של נסיעה
בשקט, שאל אותו הערבי, בעברית "לאן?". "תבחר אתה." ענה לו
אדם.
תוך כדי הנסיעה אדם נרדם והתעורר כל הזמן, ישן שינה טרופה,
חולם סיוטים שבהם הוא שוב בצבא, וכולם חייכו וקפצו והיו
מאושרים על איזה צוק, ורק הוא היה לבוש באזרחי, תלוי בעשר
אצבעותיו מהצוק.
לבסוף הוא התעורר, מוטל על הארץ איפושהו, המצרי רוכן מעליו.
הוא הביט מסביבו. המקום שהוא היה בו עכשיו בהחלט היה מתאים
להגדרה של אמצע של שום מקום. "איפה זה פה?" הוא שאל. "פה זה
ההתחלה." אמר המצרי, נכנס לאוטו, מגחח גיחוך שהופך לצחוק רם.
הלילה כבר החל לרדת, תן ילל מרחוק בדמדומים, או שבעצם היה זה
הצחוק המטורף של המצרי במכונית.
אדם החליט להתמקם ללילה.

הוא התעורר בבוקר, כשכל הגוף שלו תפוס, בקושי מצליח לזוז.
האוכל כל הזמן נפל לו מהידיים. הוא סיים לאכול, והחל להתארגן
בצורה מסורבלת ליציאה. התיק לא רצה להסגר לו, דברים כל הזמן
המשיכו לקפוץ החוצה, והוא נאבק עם התיק בצורה עצבנית.
הווריד שירש מאבא שלו התנפח מאוד והאדים.
לאחר שסיים, הוא נזכר שלא ראה את הסכין החותכת שלו, ואפילו לא
הוציא אותה לארוחת הבוקר. מבט מבוהל השתלט על עיניו, והוא החל
פותח את התיק במהירות, מתחיל לזרוק דברים החוצה בפראות, בחיפוש
אחר הסכין הקטנה. הוא לא הצליח למצוא אותה בתוך התיק, והוא
נכנס להתקף של טירוף, בועט בכל האבנים שסביבו, ולבסוף הפנה את
כעסו כלפי התיק, ושילח בו בעיטה שהעיפה את התיק כמה מטרים
קדימה. במקום שהיה התיק נגלתה עכשיו הסכין.
אדם התיישב על אבן גדולה, גדולה מדי מכדי שיוכל להפוך אותה
בהתקף שלו, והביט, מחזיק את הראש שלו בין הידיים, על כל הדברים
שלו זרוקים על הרצפה ועל כל האבנים ההפוכות.
קול של זכוכית נשברת נשמע, ואדם התפורר לרסיסים. מטאטא עם
גלגלים וידיים הגיע לאזור, אסף את השברים לתוך יעה, ובנה מחדש
את אדם, כמו איזה פאזל אנושי.
אדם קם וקיפל את הדברים שלו בסדר מופתי בחזרה אל תוך התיק.

קלף חילוץ ל"מוות"- "יום הדין"

אדם היה רענן ורגוע. כשהוא שם את התיק על כתפיו, נבט בעיניו
מבט חדש- האישונים היו גדולים והעיניים פקוחות לרווחה, משקפות
תינוקיות ותמימות, תדהמה וסקרנות.
הוא הביט על הנוף שהיה מולו, היה לו מוזר איך הוא לא שם לב
אליו אתמול, כאילו הנוף הופיע רק עכשיו.
מול אדם ניצב מישור אינסופי, בראשיתי, בתול, נטול עצים או
צמחיה בכלל, נושק לאופק, והדבר היחיד שמנע ממנו באמת להיות
אינסופי ולהתחבר לגמרי עם האופק היה הר גבוה, גם הוא בערך בקו
האופק, שעל פסגתו נמצאה עכשיו השמש.
בזמן שאדם הביט בשמש הנמצאת בפסגה, התגבשה בתוך מוחו הבנה- ההר
ההוא הוא מטרת הטיול שלו, אליו הוא צריך לצעוד, ושם הוא יגשים
את מטרתו, מה שהיא לא תהיה.
הוא החל לצעוד, מבטו תקוע קדימה, לא מסתכל אפילו למטה מדי פעם,
כדי לראות שהוא לא נופל, הוא פשוט המשיך ישר בשביל שנגלה עכשיו
לפניו, חולף בלי היסוס על פני פיצול שמאלה.
הוא המשיך ללכת עד שרגליו פשוט הפסיקו, והרבה אחרי רדת החשיכה,
הוא נפל על ברכיו, והתמקם לשינה, נרדם במהירות.
בלילה הוא שוב חלם שהוא עמד אחד על אחד מול הערבי ההוא, ויורה
בו, רק שהפעם הוא קיבל עיטור העוז, במקום לעזוב את הצבא.

קלף מספר 4 - "תשע חרבות"

אדם קם בבוקר עם כוחות מחודשים. הוא ארז במהירות וחדש את
ההליכה בקצב מהיר, מישיר מבטו אל ההר, כמקודם.
לאחר מספר שעות של צעידה, הוא נעצר, והסתכל על הסביבה, הכל
נראה לו מוכר מדי, הרגשה של דז'ה וו נכנסה לראשו, וכשהוא העביר
מבט שנית על הסביבה, הסלעים גם נראו לו מוכרים, וגם הטוואי של
השביל. ההכרה שהוא לא התקדם הכתה בו פתאום. הוא תהה מה עשה לא
נכון, מכיוון שידע שהוא צועד רק ישר ולא במעגל, ולכן השגיאה
חייבת להיות במקום אחר.
הוא עצם את עיניו, ועיסה את הרקות שלו. הוא פקח את העיניים,
והכל היה חשוך עדיין, הוא מצמץ מצמוץ ארוך, שאחריו עדיין החושך
נשאר.
הוא קם וניסה ללכת, ונתקל בקיר מימינו. משמאלו גם היה קיר,
ושניהם התחברו לתקרה 20 ס"מ מעל לראשו. הוא פשפש בתיק שלו,
והוציא פנס. לאור הפנס הוא ראה שהשביל עדיין מונח לפניו, ובחשש
קל הוא הרים את התיק והתחיל לצעוד.
האוויר במחילה היה מעיק ודחוס מדי, מקשה על הנשימה. אדם חשב
לשניה להפסיק לנשום, שזה יקל עליו, אבל פסל את הרעיון בגלל
הרצון להמשיך קדימה, ולקח שאיפה עמוקה.
אדם עדיין חשש, למרות הניצחון הקטן שלו על עצמו, ובמחילה הייתה
הרגשה מערערת, מפחידה, שהתחזקה כל שהתקדם אדם, כמו שהחששות
שלו, למרות ההרגשה שהוא מתקדם לאנשהו לשם שינוי.
הוא המשיך ללכת. לאוויר הצטרף עכשיו גם רעש שהפר את הדממה
שהתקיימה עד עכשיו. הרעש נשמע לו מוכר, הוא כבר שמע אותו פעם.
בקצה טבעת האור משהו התחיל לזוז. אדם התקרב, אבל עדיין לא
הצליח לראות שום דבר חוץ ממספר גופים מתנועעים. הוא לקח עוד
צעד, והכל חזר לו בפלשבק מכאיב: אבא שלו עם רובה ביד, צללים על
הקירות, לילות בלי שינה- מה שהתנועע מולו הייתה חבורה של אלפי
נחשים!!!!!!!!
נחשים היו הפחד הגדול ביותר שלו מאז שנחש זחל לחדרו כשהיה קטן,
עלה על גופו של אדם הקטן, וממש הביט בו עין בעין, ואז אבא של
אדם ירה בו. דם ניתז על פניו של אדם, הראש המפוצלח של הנחש,
מדמם על השטיח נשאר לו בראש עד עצם רגע הזה.
כשילדים אחרים גילו את הפחד מהמוות, והתמודדו עם נושאים כמו
מקובלות חברתית, הוא היה מתחבא מתחת לשמיכה כדי שהנחשים לא
יראו אותו.
בצבא הוא שכב מתוח במיטת שדה, מסתכל על הצללים על קירות האוהל,
שנראו כנחשים זזים, ער לכל רחש.
עכשיו הוא היה בפניקה טוטאלית, הוא רצה רק לברוח, אבל הרגליים
קפאו. לבסוף הוא הצליח להסתובב במהירות, ונתקע בקיר שהופיע
מאחוריו, והתעלף.

קלף חילוץ ל"תשע חרבות" - "כוח"

אדם התעורר באותו מקום, צמוד לקיר, רק שהפעם הנחשים היו רק מטר
ממנו. עכשיו הוא ידע שאין לו לאן לברוח, הוא היה סגור בפינה עם
רק דרך אחת- דרך הנחשים.
הוא היה בפאניקה טוטאלית, על סף טירוף, בחוסר אונים מול הסכנה
המתקרבת.
לפתע נפתח פתח בין הנחשים והוא יכול היה לראות דרכו את המשך
המנהרה. הוא ראה אפילו את סופה, ואפילו ראה מרחוק את ההר, השמש
בראשו.
המבט הנחוש חזר לעיניו, הוא שוב רצה להגיע אל ההר, והרגליים
הקפואות שלו הפשירו, והוא החל לצעוד קדימה.
אדם נכנס אל עדת הנחשים בלא חשש, מישיר מבט.
הנחשים החלו מכישים אותו באכזריות, והוא ממש התענג על הרגשת
הרעל זורם בגופו. חיוך עלה על פניו, והוא המשיך ללכת.

קלף מספר 5 - "שמונה חרבות"

אדם שוב היה בשממה. ההר נראה פתאום הרבה יותר קרוב, כאילו את
כל הזמן שהוא בזבז בהליכה במקום, הוא הרוויח בזמן הקצר שלו
במחילה. עכשיו הוא ידע שהדרך הייתה פרוצה לפניו, הוא החל
לרוץ.
הוא רץ 3 ק"מ בערך ונעצר. הוא התנשף ובקושי הצליח לנשום, ראשו
הסתובב. הוא נער את עצמו והמשיך ללכת, השמש קופחת על ראשו,
לראשונה בטיול הזה הוא מרגיש עייף.
השמש הכריעה אותו לבסוף. הוא התיישב ושתה. הוא הסתכל למעלה
ועוד פעם שתה. למים היה טעם של משהו ישן, במוחו עלה הזיכרון של
עישון בצרורות בשמירה, באזור החם של וואדי קלט. הבקבוק נגמר.
הטעם שבפיו דרש עוד קצת, והוא שתה עוד ליטר וחצי בשלוק אחד.
הוא חיכה עוד 5 דקות, והמשיך ללכת.
אחרי ק"מ בערך הוא הגיע למקום שבו בולדרים גדולים הונחו בצדי
השביל, מכסים בצל את השביל וסביבותיו. מותש מהשמש הוא התיישב
במקום, נהנה מהקור של הצל, הדופק שלו עדיין רץ במהירות עצומה.
אדם שמע פתאום רעש קטן, ולאחריו ריח עשן התפשט באוויר, ובמהרה
התחלף בריח עשן מתוק, שגרם לעקצוץ קטן בנחיריו של אדם. אדם עקב
אחר הריח, והגיע אל מאחורי אחד הבולדרים, שם ישב ערבי בעל חזות
כמעט קריקטוריסטית, מהסוג שמציירים שרוצים להבליט תחמנות
וערמומיות. לידו עמדה נרגילה גבוהה ומרשימה ביופייה, ממנה נדף
ריח של טבק תות. הערבי סימן לו בידו שהוא מבורך לבוא
ולהתיישב.
אדם, שהצל במקום שהבדואי ישב בו קרץ לו יותר מהצל בו הוא ישב
קודם, ניגש והתיישב. הבדואי הציע לו שאכטה מהנרגילה, ואדם רצה
לסרב, אבל הטעם הישן שהיה לו בפה לקח את הצינור והשיט את
העשן לתוך ריאותיו של אדם. טעם תות מתוק-חמצמץ עלה בפיו.
אדם עצם את עיניו בזמן שהוא פלט את העשן, וכשהוא פתח את עיניו
הכל היה כחול, שמיים מעליו נטולי כל שביב של ענן, מדהימים
בכחול הזועק מהם. כשאדם הוריד את עיניו הוא עדיין ראה רק
כחול.
חוץ מהנרגילה, הבולדר עליו נשען והצל שהבולדר הטיל, הכל היה
כחול, כמו ים שהוקפא, נושק לשמים מושלמים.
הדופק של אדם, שעד אז עדיין דהר, נרגע בבת אחת. אדם ישב ברגיעה

מושלמת, ולקח עוד כמה שאכטות ארוכות. השמש כבר לא הייתה שם
לקפוח על ראשו, והוא הרגיש רענן לחלוטין.


קלף חילוץ ל"שמונה חרבות"- "שש חרבות"


"עוד כמה שאכטות" הוא  אמר לעצמו "רק עוד כמה שאכטות ואז."
אדם ניסה להיזכר מה הוא רצה לעשות, הוא זכר שהוא רצה להגיע
לאן שהוא, אבל לא זכר לאן. הוא הביט סביבו, וחיפש את היעד,
אבל
לאן שלא הסתכל עמדה מולו הנרגילה, ומאחוריה כחול. כחול.
כחול. אדם לקח עוד כמה שאכטות ותחושה של איבוד זמן ומקום
תקפה אותו. הוא לא היה מסוגל לאמוד את הזמן שהוא היה שם,
שבועות וחצי שעה נראו דומים  להפליא. הכחול השקט והמסנוור הזה
בכל מקום גרם לו לאבד את עצמו, ולהרגיש את עצמו קטן. הוא לקח
עוד שאכטה כחולה והמשיך להרהר. הוא אף פעם לא אהב להרגיש
קטן, חסר אונים מול היקום. תמיד הוא לא היה נכנע לטבע- ממשיך
באותו קצב הליכה תמיד, לא מוכן להודות שהוא חולה, כמו בני
האדם במלחמתם העיקשת להשמדת הטבע, מהחשש שמקומם עתיר
הכוח יהפוך להיסטוריה, והם ישכנו לצד הדינוזאורים, כמו דון
קישוט
במלחמתו נגד טחנות הרוח. משנסתיימה המחשבה הזאת בראשו של
אדם, התמלאו השמיים הכחולים בצהוב, ובקצה האופק שוב עמד
ההר, מוסתר מעט ע"י הנרגילה, ובראשו השמש הצהובה שהפריעה
לכחול המושלם. כל רצונו של אדם חזר אליו, המטרה שלו חזרה אליו,

והוא זרק את הנרגילה, עם כל עולמו הכחול, מאחוריו, והחל לרוץ,

מנסה לצמצם את הזמן שהוא הפסיד בעישון, ישר כתמיד לכיוון ההר.

קלף מספר 6 - "שבע חרבות"

אדם רץ הרבה זמן כבר, וההר התקרב מאוד. הוא עצר ושתה, יותר
מהרגל מאשר מצורך, עוצם את עיניו מהנאה מטעם המים, למרות
שהמים לא היו טעימים או חדשים או טובים בכלל.
כשהוא פתח את עיניו, הוא כבר לא היה באותו מקום שבו עצר.
הוא כבר לא היה במישור, הוא היה על ההר עצמו!!! הוא זיהה
מהתמונות את המקום כ "בב אל דוניה", השער לעולם. הוא עוד לא
היה ממש בפסגה, בשער עצמו, אלא רק לפני העלייה אליו, בפסגה
עדיין עמדה השמש.
הרגשה לא טובה החלה להזדחל בגרונו של אדם, הוא הרגיש כאילו
הוא סוחב אבנים על הגב. הנוף נראה לו מטושטש, האבנים שעליהן
הוא דרך נראו מצוירות בצבעי שמן ולא אמיתיות, הוא הרגיש כאילו
הוא צועד על אוויר, ולא על משהו מוחשי.
משהו נראה לו מאוד לא בסדר פתאום, והוא החל לפקפק במסע כולו,
ולמרות זאת המשיך לצעוד קדימה, עולה אבן אחרי אבן, מתקרב
לפסגה. הוא הביט למעלה, בפעם האחרונה על הפסגה, כשהוא עוד
מתחתיה.

קלף חילוץ ל"שבע חרבות" - "השמש"

הוא הוריד את מבטו למטה, מסתכל על הדרך שעבר, נראית ולא
נראית, הפרטים רצו בראשו.
במוחו קפץ פתאום ניצוץ, הוא הביט בחזרה לשמש, ופתאום התבהר
הכל בראשו. התיפוף, ההתפוררות, שינויי הנוף. הטיול הזה לא עשה

שום הגיון.
כל חושיו אמרו לו להיכנס לפאניקה, לפחוד כמו שמעולם לא פחד,
להרגיש תלוש אחרי שיצא מהבית החם של השקר למציאות
המקפיאה, לצעוק ולהרעיד את העולם, לחפש עזרה.
אבל הוא לא פחד. הוא לא הרגיש מסוגל לזה, הפחד נראה לו כמשהו
נשכח.
השמש תפסה את זווית עינו והרגיעה אותו, מחממת ומשכיחה,
קוראת לו לפסגה.
אדם הישיר מבט שוב, והמשיך לעלות.

הפריסה הקלטית

אדם ידע שהסוף קרב. צעדים ספורים הפרידו בינו לבין הפסגה
והשמש שבראשה.
הוא צעד עוד מספר צעדים, והגיע למקום שממנו הוא לא יכל
לצעוד למעלה, אלא היה צריך לטפס בין שני קירות חלקים, לא
גבוהים ל כך, ואחריהם הוא יהיה בפסגה.
אדם שלח רגל למעלה, והרים את השניה, והחליק. התיק שלו הכביד
עליו, משך אותו כלפי מטה. הוא פשפש בתיק כדי למצוא את מה
שמכביד עליו, זורק סכו"מים וכוסות למטה, זורק את הפנס שלו, אך

בכל פעם שהרים את התיק הוא נשאר כבד, כאילו לא ירד ממשקלו,
ואולי אף עלה. אדם שלח יד עמוק עמוק אל תוך התיק, ושלף משהו,
משהו שקשה לו היה להרים ולשלוף החוצה. הוא משך את עצמו
אחורה, נופל על הרצפה. הוא פתח את ידו, וראה בה את חפיסת
קלפי הטארוט שלו. חיוך על פניו כשהוא נזכר בפריסה שפרס לעצמו
לפני שיצא לסיני, פריסה לא ברורה (שפרס כמובן בפריסה הקלטית
שאהב נורא בגלל שהיה בה את החיים כולם- העבר, ההווה,
העתיד, עצות, והפוטנציאל הכללי, היה בה את כל התשובות) שהיה
צריך הרבה חילוצים בשביל  לפרש אותה, אך למרות זאת מבשרת
רעות. הוא חש סלידה מהחפיסה הכבדה שישבה בידו, הוא הרגיש
חוסר צורך בה, חוסר צורך בהנחיה.
הוא שחרר את הגומייה מהקלפים, ושילח אותם באוויר, מסתכל
עליהם עפים באוויר, מסמנים איזשהו שביל קלפים לא ברור בנוחתם
למטה. אדם הרים את התיק שלו, שהיה קל מאוד עכשיו, והחל לטפס
בין שני הקירות.

קלף מספר 10 - "נסיך החרבות"

אדם שם את ידו על הפסגה, ואחר העלה עוד יד, ולבסוף משך את עצמו
למעלה, מייצב את עצמו במהירות על שתי רגליו, מרגיש חופשי, קל
לאחר שפרק מעליו את כל עולו, נמצא בפסגת העולם.
מולו נפרש מן וי גדול, שאחריו התפרש מפרש סואץ, ואחריו -
מצרים.
היום היה מואר מאוד, אבל השמש לא נראתה. היא לא הייתה בפסגה
וגם לא בשום פסגה אחרת בסביבה. אדם תר אחריה בכל פיסת שמים
שיכל לראות, ולא מצאה.
באמצע החיפוש, פתאום תפס אותו המקום, הגלים המעגליים של השקט
שבאו לתוך אוזניו, התלישות מכל דבר משכיחה את השמש.
הוא עצם את עיניו, מאבד כל תחושה שהיא, מרגיש כאילו רגליו
נתלשות מהקרקע.
כשפתח את עיניו ראה שהוא מרחף ועולה לאט, מתרחק מהפסגה לכיוון
השמים. הוא ניסה לתפוס את האדמה בידיו, אבל לא מתוך פחד, לא
מתוך הצורך הממכר להיות קשור לאדמה, לא משקר לעצמו שיוכל
להצליח לתפוס אותה, ולבסוף הפסיק, לא מחכה לעזרה משמים. הוא
הסתכל למטה, וראה את כל הדרך שהוא עבר, הולך מהספגה אחורה,
רואה כל שער שעבר בו, כל אבן קטנה, ולבסוף הגיע לפיצול דרכים
שחלף עליו בתחילת הטיול, והמשיך ישר בלי להסס, ועקב אחר השביל
שלא לקח, שהתפתל מספר קילומטרים, ולבסוף הגיע למחנה אוהלים,
שאדם יכל לשמוע ממנו מהמקום הגבוה שהיה בו את קולות הצחוק.
השמש ישבה שם, במחנה, זוהרת ומאירה, אנשים שמחים מדליקים עליה
סיגריות.
אדם המשיך לעלות. תן ילל בחושך שנפל על אדם, או שבעצם זה היה
רק צחוקו המטורף, שנשמע למרחקים, עד שאדם הפך לנקודה רחוקה
וקטנה בשמים, עוברת דרך מספר עננים שנראה כאילו הרכיבו את
המילים: "MODERN LIFE SUCKS".

אדם נמצא כחצי שעה בערך לאחר שעבר את מחסום הגבול לסיני מישראל
ע"י אחד מחיילי משמר הגבול המצרי במצב של חוסר שפיות, "כאילו
תפס אותו שד" תאר החייל. בבדיקה שנעשתה בארץ, לא נמצאו בדם של
אדם חומרים שמזוהים עם סמים שגורמים להזיות.
הוא הועבר לבית חולים פסיכיאטרי לטיפול לתקופה בלתי מוגבלת.