אני אוכלת לחם. פרוסה אחת, עם שוקולד. ועוד אחת, הפעם עם
שוקולד לבן. ממרח כזה. ועוד אחת, עם קצת מזה וקצת מזה.
גמרתי ככר לחם. לבד.

ערב פסח, ואני לבדי, בדירה של חבר שעשה לי טובה ונתן לי מפתח.
אין לי מצות, ואין לי כסף לקנות מצות. אני שוברת מסורת של שנים
ואוכלת לחם. זה לא טעים כמו מצה עם שוקולד.

אמא החליטה שהיא לא רוצה שאהרוס לה את החג. נמאס לה שאני רבה
עם החבר החדש שלה. היא רוצה חג פסח נעים ושקט, בלי שאני אשחיר
לה אותו. אז היא הודיעה לי נחרצות, שבוע מראש, ש"בפסח אני לא
רוצה אותך כאן".

בערב פסח לקחתי תיק קטן עם כמה בגדים ועם כפית. כפית זה דבר
מאד חשוב. כשאני קונה עשרה מעדני חלב, חשוב שיהיה לי עם מה
לבלוע אותם.

עליתי על אוטובוס. במושב האחרון, מעדן אחר מעדן, כפית אחר
כפית. עצב שטובע בתוך מעדן חלב בטעם וניל עם תות. כאב שנצרב אל
יוגורט תפוחים. והנוסע שיושב שני ספסלים לפני, שם לב שאני
אוכלת הרבה יותר מידי, ושהדמעות גדולות וכבדות מידי, יחסית
לעובדה שזהו ערב פסח.

המפתח נכנס בקושי אל חור המנעול. סיבוב אחד, עוד חצי. דירה
חשוכה, ניחוח מוכר, אבל ריק. אני לבדי בדירה לא שלי. ככר לחם
ניצבת על שולחן המטבח, קוראת בשמי.

הראש באסלה, שופך מתוכו שאריות לחם עם שוקולד, שאריות לחם עם
שוקולד לבן. הנה קצת תות של מעדן חלב נשכח, הנה חתיכות תפוח
צרובות. תחושת ההתרוקנות המוכרת שבה ומציפה אותי, ועמה החולשה
מתחילה להתפשט בעורקיי, מאיימת להפיל אותי על הרצפה ההולכת
ומיטשטשת. אני על הרצפה, מרגישה כמו בסרט, רואה תקרה לבנה
ההופכת לשחורה, ומבינה שזה כנראה הסוף.

ואמא, קוראת בקול חנוק, אחד מי יודע, אחד אלוהינו, ושואלת עצמה
מתי יגיע העונש.