הכתוב למטה מכיל טמטום של נוער ארצישראלי ממוצע ברמות גבוהות
במיוחד, ראו הוזהרתם/ן.
חזרתי הביתה בשתיים לפנות בוקר, כמעט מתמוטט מעייפות. ההורים
שלי עמדו ליד הדלת עם הבעה חמורה על הפנים, ובאופן טבעי שאלו
למה חזרתי כל כך מאוחר, למרות שאני יודע שהייתי צריך לחזור
בשתים עשרה.חשבתי לצעוק עליהם שוב שהם לא מתחשבים אבל את ההצגה
הזו הם כבר מבינים. אוף איתם, האנשים הכבדים האלה. הם לא
מסוגלים להבין שהמסיבה הקיקיונית והלא חשובה, הרבה יותר חשובה
מהשטויות שלהם.
הם התחילו שוב בנסיונות שלהם להרצות לי על כמה זה מסוכן. הם לא
יודעים שאני מסתובב עם אולר, ושאין להם מה לדאוג. אם אני אגיד
להם הם בכלל יקפצו לשמיים. מאז ומתמיד הם כ'כ דפוקים, הם אף
פעם לא מבינים אותי ואת מה שאני צריך.
הלכתי למקלחת והדלקתי את המים החמים. טרקתי את הדלת, מה שהעיר
את אחותי הקטנה. אבא שלי רצה שוב להיכנס ולצעוק אבל נעלתי את
הדלת לפני שהוא הספיק. שיילך לישון כבר, הזקן הזה.
לפעמים אני נזכר בזמנים אחרים, כשהכל היה אחרת. לפני שהם נעשו
כל כך דאגנים, או אולי לפני שאני התחלתי לחיות את החיים כמו בן
אדם ממוצע. החיים היו שונים- היינו משפחה מאושרת, הבית תמיד
היה מקום לדחוק בו את הפחדים והצרות שיש בחוץ. היום זה הפוך-
כל אחד פורק את הצרות שלו מהבית ברחוב. לא יודע אם כל אחד, אבל
לפחות אני מרגיש ככה. הבית לוחץ מדי. הם לא מרשים לראות
טלוויזיה עם קול אחרי עשר וחצי, כאילו מה, אז איך הם מצפים
שאני אראה MTV?
הצרה שלי איתם היא שהם לא מבינים את הצורך שלי להיות כמו כולם.
להרגיש חלק ממשהו. מי שלא לובש בגדים מסויימים לא מסוגל להיות
חלק מהחברה של היום. הם עדיין חיים בתקופת האבן. הם לא מבינים
שהכל נקנה בכסף בעולם הזה. לפני שבועיים חזרתי הביתה אחרי
שהלכתי עם החבר'ה לעשות עגיל באוזן. הם ממש רתחו מזעם, הם אמרו
לי שהמצב הכלכלי שלנו על הקרשים אז לא יכול להיות שאני מרשה
לעצמי סתם ככה לבזבז כסף. האם הכסף שלנו חשוב יותר מהעובדה
שאני אהיה מאושר?
הם טוענים שאושר ועושר לא חופפים. אבל לפי דעתי הם לא פשוט לא
מבינים שהנושא כאן הוא לא רק אושר, זו הישרדות חברתית, זו
שמירה על מעמד חברתי מסויים. אני לא שונא אותם, אני שונא את
צרות החשיבה שלהם. כמו שהם לא הבינו שכששרפתי את החתול בכיתה
ח' לא ממש הייתה לי ברירה, כולם לחצו עליי לעשות את זה. כשרצתי
לאמצע הכביש בכיתה ט' אני לא הייתי היחיד, כולם חצו באדום.
אמנם רק אני נדרסתי, אבל עובדה שיצאתי מזה בחיים אז שיפסיקו
לדאוג. וכשהרבצנו לזקן ברחוב בלוך, טוב, זה באמת היה לא יפה
ואני אפילו התנצלתי בפניו אחר כך . פעם אמא צעקה עליי שיצאה לה
מפלצת מותגים. אבל היא בעצמה מפצלת מותגים. המותגים שלה הם
פשוט מיושנים ולא מגניבים, זה הכל.
וחוץ מזה, מה כל כך נורא בכל העניין? כולם עושים את זה. וזה
הרי מה שחשוב בסוף. | 