ארזתי מזוודה גדולה.גדולה כמעט כמוני ושמתי בה את כל הדברים
שלי.אפילו קיפלתי את המיטה שלי ודחפתי אותה פנימה.שיהיה לי נוח
בחופשה.
אמא שלי נכנסה לחדר ושאלה אותי מה אני עושה אז אמרתי לה שאני
אורז לחופשה."על איזה חופשה אתה מדבר?" שאלה ולא הבינה."החופשה
שלי מהחיים", עניתי.כבר הזמנתי מראש כרטיס.כרגע רק לכיוון אחד,
מי יודע אולי אני לא ארצה לחזור. מצד שני אם יהיה שם חם מדי
ואני אתגעגע לחברים שלי אז אולי אשקול לחזור. ובעצם על מי אני
עובד? אם כבר אני אתגעגע לאודין,הכלב שלי.הוא קשוח 666 אתם
יודעים.הייתי דוחף אותו במזוודה אבל הוא קלסטרופוב.יש לו גם
פחד במה אבל זה לא ממש קשור.הרי זה לא שהוא הולך להעביר ערב
סטנדאפ מול כל הכלבים של השכונה.מעניין אם יש ניבים שונים לשפת
הכלבים, או שכלב צרפתי מבין מה שכלב הודי נובח.טוב למען האמת
זה לא ממש מעניין,סתם עוד מחשבה מיותרת שגזלה עוד דקה מיותרת
במקום המיותר הזה. אולי בכל זאת אני אקנה כרטיס לשני הכיוונים?
זה יותר זול...
מקסימום אני אמכור את זה לאיזה ילד שהגיע לשם בגלל שאמא שלו
שכחה אותו באוטו כמה שעות. אני מאמין שכרטיס בחזרה שווה לפחות
שוקולד פרה אחד. אולי אני אקנה מקום גם לאודין? אם הוא ישאר
כאן לבד לא יהיה מי שיאכיל אותו, ולא יהיה מי שיוציא אותו
לטיול כל יום.טוב נו, אני מודה, אז רק בימי רביעי הוא יוצא
לטיול. בכל זאת,הרי היום הזה נקרא על שמו.יום אחד זה מספיק
בשבוע.אם אותי היו מוציאים לטיול פעם בשבוע הייתי
מאושר.באמת.טוב אולי לא. אז אולי בכל זאת לקחת אותו לחופשה
כפיצוי? נההה,אין לי כסף לשלם על עוד כרטיס.אני פשוט אדחוף
אותו במזוודה. אמא שלי עדיין לא הבינה מה אני עושה אבל מה זה
כבר משנה.היא אפ פעם לא הבינה.הזמנתי מונית וחיכיתי.
הפלאפון שלי צילצל.כרגיל הוא היה על רטט, בדיוק כמו שאני
אוהב.יש אנשים שאוהבים לשים כל מיני צלילים מצועצעים.הורדתי
היום צלצול של ספרות זולה אבל זה היה מעשה די מיותר כי ככלות
הכל גם ככה אני שם אותו כל הזמן על רטט. עוד 2 ש"ח הלכו. לא
נורא, זה יירד מדמי הכיס של אודין השבוע.הוא זה שלחץ עליי
להוריד את הצלצול הזה.טוב הוא לא, אבל מה זה משנה, גם ככה אני
לא מבין מה כלב צרפתי אומר. עניתי לפלאפון וזה היה חבר שלי.
רצה ללכת לפאב.אמרתי לו שאני לא יכול,שאני בדיוק לומד למבחן
ממש גדול שיש לי השבוע. ובכל זאת הוא התעקש שאני אבוא איתו."נו
אבל כוווולם יבואו", הפציר בי. כמובן שזה לא נכון.אודין לא
יהיה שם.אין כניסה לפאב לכלבים מתחת לגיל 18, מה שמהווה בעיה
עבור אודין.ואני לא יכול להשאיר אותו ככה סתם בתוך מזוודה
מפוצצת,הרי זה לא אנושי.באמת מוזר שהוא לא משמיע שום קול עד
עכשיו. בעטתי בחוזקה במזוודה רק כדי לוודא שהכל בסדר שם, ואכן
נשמעה כזאת יללה שהרגיעה אותי. אמרתי לחבר שלי שאין מצב ליציאה
היום וסיימתי את השיחה. המונית בוששה להגיע.אני ממש מקווה
שאודין לא יכלה את זעמו במיטה שלי בינתיים.הוא מבין שהמצב
הכלכלי שלי לא מזהיר.פעם זה לא היה ככה. לפני שפגשתי את
ויקטוריה היה לי מספיק כסף.טוב בערך.אבל כל הפעמים שהסעתי אותה
להופעות ואספתי אותה ממקומות שונים ומשונים פשוט זללו לי את כל
המזומנים. נאלצתי לקצץ בהוצאות.פחות דוגלי,פחות שימוש
במים,פחות טיולים לכלב כדי לחסוך דלק.הרי לא ציפיתם שאני אקח
אותו לטיול ברגל?!פעם הייתי מוציא אותו פעמיים בשבוע
לטיול.הייתי קושר אותו לאגזוז ונוסע ב10 קמ"ש והוא היה הולך
ברחוב ומשתין לכל עבר בכיף שלו.היום בגלל המצב אני נאלץ לנסוע
ב40 קמ"ש כדי לחסוך בדלק.אבל הוא מבין.הוא כלב חכם.אם הייתי
שומע בקולו כשהוא נבח על ויקטוריה.. אבל חבל שאני לא מבין מה
כלב צרפתי נובח.
אבל הוא חכם.הוא חייב להיות חכם.הרי הוא אוהב את סאטיריקון.הוא
גם יודע להשתין תוך כדי סלטה באוויר.טוב הוא לא, אבל תודו שזה
נשמע מרשים.לא סתם הכנסתי את זה לקורות חיים שלי. זה וניהול
כיתת יורים כנראה היו הסיבות שהבוס שלי שכר אותי.הרי כולם
יודעים שצריך ניסיון בהוצאות להורג כדי לנקות מדרגות.צריך לדעת
בדיוק באיזה חומר להשתמש כדי לנקות את הדם מהמדרגות בבית
החולים. אני אישית לא מבין מי המאותגר שהחליט לדמם כל הדרך עד
לקומה הרביעית במדרגות במקום לעלות במעלית.מגיע לו,שידמם. הוא
היה צריך לחשוב על זה לפני שחטף כדור בין הצלע הרביעית מלמטה
לחמישית מלמטה.אף אחד לא אמר לו לעמוד בקו הירי ביני לבין
החתול של השכנים. החתול הזה פשוט עושה לאודין גיהינום כל
יום.הוא זורק אבנים כל יום על הדלת שלי.באמת.טוב הוא לא, אבל
הוא אוכל בצורה רועשת, כאילו כדי להתגרות באודין.אם הוא מאושר
זה אומר שהוא צריך לנפנף בזה לכל עבר?!לאנשים פה יש רגשות אתם
יודעים.חוצמזה נראה אותו משתין תוך כדי סלטה באוויר.לא יכול
הא?! אפס. טוב אני מטלפן למוניות שוב פעם.ככה זה במדינה
הזאת.אפילו מונית לא מגיעה לי.זה הכל בגלל שאני ממעמד
הביניים.כמו שטומי בוי אומר:"מעמד הביניים - דופקים אתכם!".אבל
אני אדם טוב.אני מבליג ושותק.הרגל שלי נרדמה בינתיים.אוי אוי
אוי תחושת הנמלול שעוברת בה פשוט מטריפה אותי. מעניין אם גם
לאודין נרדמו הרגליים במזוודה.בעטתי במזוודה כדי לבדוק שהוא
מרגיש אותן ומהיללה ששמעתי הבנתי שכן.
ענו לי מהמוניות ואמרו לי שפשוט הנהג לא מוצא את הכתובת
שלי.אבל יהיה בסדר,הבטיחו לי. מלא ספקות לגבי ההבטחה הוצאתי את
אודין מהמזוודה.שינשום קצת אוויר בינתיים.הוא ליקק לי את
הנעליים.ניקה את שאריות הדם מהעבודה. זכרונות נשכחים
מויקטוריה..רק שאצלה הוא היה מקיא בתוך הנעליים שלה אחרי שהיתה
מורידה אותן. בכל זאת קשה לעכל עצמות של אנשים גבוהים מדיי.
אבל ככה זה בחיים.תמיד דופקים את השקטים.ככה כל החברה מכיתת
היורים היו לוקחים את הגוויות של החברה הטובים ורק אני הייתי
נתקע עם גבוהים מדי או נמוכים מדי,רזים מדי או שמנים
מדי,שחורים מדי או לבנים מדי. אבל זה מה יש,הסברתי לאודין.זה
מה יש ועם זה ננצח,כמו שהמפקד שלי אמר לי, 19 יום לפני שגילה
שחברה שלו בגדה בו עם אישה אחרת ואיבד עצמו לדעת.היום הוא
מאושפז במוסד סגור.איך יצא פארש..מילא היה מתאבד, היה נותן
פואנטה לסיפור עליו, אבל כלום,תמיד חשב רק על עצמו. ככה זה
אצלהם.
המונית הגיעה.דחפתי את המזוודה לתא המטען וקשרתי את אודין
לאגזוז.אני מקווה שיש לו כח לרוץ כי לי אין זמן להתעכב
בדרך.נכנסתי למושב האחורי והתחלנו לנסוע.הנהג שאל לאיפה ופשוט
הראיתי לו את הכרטיס.הוא הנהן בראשו והמשיך בנסיעה.הוצאתי
סיגריה והדלקתי אותה.אני בכלל לא מעשן.זה פשוט הרגל שסיגלתי
לעצמי, רק כדי להראות עד כמה אני קשוח.אודין,לעומת זאת,גומר 12
סיגריות ביום.אני אומר לו שזה לא בריא אבל הוא מצפצף
עליי.מאותה סיבה הוא גם עשה עגיל באוזן.הכל עניין של רושם
חיצוני. אבל ככה הוא. אתה מגדל כלב,מנסה להטמיע בו ערכים,מעניק
לו בית חם ומה אתה מקבל בתמורה?גורנישט.אבל לא נורא.כמו שאבא
שלי תמיד אמר לי "כל כלב יבוא יומו".
ואבא שלי ידע על מה הוא מדבר.ביום שמת לאודין היתה ארוחת ערב
מלאה במיוחד.אפילו הוספתי לו פטריות,שיהיה בשביל הטעם.למרות
שבינינו,אבל תשמרו את זה בסוד, אני חושב שכל הקטע הזה של
פטריות זה בלוף אחד גדול.למישהו יש מושג איזה טעם יש בכלל
לפטריות?זה סתם כיף להחליק אותן במורד הגרון כי הן רכות, אבל
על טעם אין בכלל מה לומר.לפי דעתי אם יחקרו את העניין זה עוד
יתגלה כתרמית הגדולה של 430 השנים האחרונות.
"תיאלצו לרדת פה",אמר האדם שישב במושב הנהג."אבל כאן זו
חדרה",מלמלתי מנומנם למדי."תשמע,זה הכי רחוק שאני יכול לקחת
אותך.את השאר תעשה ברגל",אמר ופרש ידו לקבלת התשלום.הוצאתי
חפיסת שוקולד פרה ונתתי לו.
הוצאתי את המזוודה מתא המטען ושחררתי את אודין מהאגזוז.המונית
נסעה ואני נותרתי לי באמצע שומקום.איזה אדם שפוי נוסע ליד חדרה
באמצע הלילה? גשם החל מטפטף ואודין בכה.אני חושב שזאת פעם
ראשונה שראיתיו בוכה.אני חושב שזו פעם ראשונה שראיתי כלב כלשהו
בוכה.הוצאתי מטריה מהמזוודה.היא היתה בצבע חרדל ובצבע
ירוק.שילוב צבעים מזעזע לכל הדעות אבל ככה זה כשאתה קונה מטריה
מיד שניה.שמתי את המזוודה על אודין והמשכנו ללכת. הלכנו צפונה
על פי כוכב הצפון,לפחות כך נדמה לי,מה שעורר בליבי תהיה
כשהגענו לאותו מקום בדיוק.הגשם הלך והתחזק.אולי כדאי כעת לפתוח
את המטריה ולא רק להחזיקה ביד.פתחנו את המטריה תוך כדי ששנינו
מוודאים שאין נפש חיה בסביבה שתחזה בנו מתהלכים תחת הדבר הכעור
הזה. הכביש נגמר והקרקע הפכה בוצית.כל כך בוצית עד שבשלב מסוים
כבר לא יכלתי לראות את אודין.כל מה שראיתי היה מזוודה שמתקדמת
על דעת עצמה על הרצפה.עצרנו לנוח.אודין היה צמא אז חיכיתי 18
דקות בזמן שהוא שכב על גבו כשפיו פתוח עד שרווה מהגשם הניתך
עלינו.בזמן הזה עמלתי לתקן את המטרייה.כנראה שנכנסו מים למנוע
שלה ולכן לא ניתן היה להתניע אותה.קניתי אותה מאיזה מדען זקן
שגר בראש העין.אתם שואלים את עצמכם אם יש דבר כזה מדען בראש
העין?מסתבר שכן. והוא אפילו לא תימני.הוא בכלל בלגי במקור.עוד
עם תבוסתני. הוא טען שהמטריה הזאת גם מספקת חימום אוטומטי.נראה
היה לי שנגמר לה הסולר אבל לא ראינו בדרך תחנת דלק כלשהי.אודין
סיים לשתות ויצאנו שוב לדרך.הפעם אני סחבתי את אודין עליי
והמזוודה המשיכה ללכת לידנו לבדה.אני חושב שאם היא יכלה לבכות
גם היא היתה בוכה.
אבל היא לא יכולה.אם אני הייתי יכול לעשות את מה שאיני יכול אז
כנראה שלא הייתי יוצא לכל החופשה הזאת למלכתחילה.
חלומות וכוכבים.המשכנו להתקדם בגשם הזועף שבינתיים החל
להיחלש.הגענו לצומת דרכים והבטן החלה מקרקרת.הבטתי ימינה לצד
הכביש ולפתע קלטתי שטיח של פטריות.בכל הצבעים ובכל הגדלים.
פטריות פטריות אבל כשהבטן מקרקרת המוזות שותקות.חפנתי 2 פטריות
צהובות והתחלתי לאכול בלי לחשוב פעמיים.אודין הסתכל עליי במבט
מלא בוז.כזה שהייתי תוקע למישהו שהיה אומר לי שחתולי הרעם היה
יותר טוב מהרובוטריקים(נו באמת?!).הוא הלך קדימה,תפס פטריה
שחורה ודחס לפה.אין על אודין שלי.לאכול פטריה שחורה זה כמעט
קשוח ואפל כמו לשים גולגולת של חזיר בהופעה שלך על הבמה.אה
וגדרות תיל.אבל רק כמעט.
כמובן שהיה לזה טעם של עיפרון אבל ניחא.לפחות משהו נכנס
פנימה.המשכנו ללכת תוך מעקב רצוף אחר כוכב הצפון.לאט לאט
הבחנתי במשהו מאוד מוזר שקורה כאן.נדמה היה לי כאילו כוכב
הצפון רוקד לי משני צידי הדרך.מקפץ לו כמו במבי ארור.חבל שהוא
רחוק מדי.הייתי שולף את החגורה שלי מהמכנסיים ומעניק לו קצת
חינוך.קצת משמעת.קצת ערכים. אבל הוא רחוק מדי.לא כמוני.
מצד שני,אודין נראה היה נהנה.פשוט דידה כל הדרך תוך כדי התקפי
צחוק בלתי נשלטים.כמעט כמו באותו יום שהוא נסע איתי כדי להחזיר
את ויקטוריה לתחנת האוטובוס ואז,בדיוק רבע שעה אחרי שהיא זרקה
אותי סופית, היא גילתה לי שהיא שכבה עם 20 איש,חלקם במקביל
אליי.אבל רק כמעט.הוא כמעט נחנק באוטו מצחוק ואני כמעט נחנקתי
מצער.כמובן שאת הדרך הביתה הוא עשה ברגל.לפחות חסך לי את הכסף
על האוכל שלו לאותו שבוע.



המשך יבוא...