היא מסתכלת על עצמה במראה ובפעם הראשונה מזה זמן מחייכת מתוך
הדמעות ואומרת לעצמה: "בואנה, את יפה! את מלאך!" מגחכת ופורצת
בבכי ומיד מתעשתת ומשנה נושא שיחה עם עצמה. מדחיקה מעצמה ולא
מסוגלת להודות אפילו בפניה את מה שכנראה כבר לא ניתן להתכחש
לו. והיא ממלאה עמודים שלמים של כתיבה בללכת סחור וסחור ואפילו
על הנייר לא מעיזה להוציא הכל החוצה. עצם הכתיבה של רגשותיה
עושה אותם לאמיתיים. מבלה את זמנה בפלירטוטים עם כולם כאילו
להחזיר לעצמה את בטחונה העצמי במעין אינפוזיית אגו מתקתקה,
חופשיה משוחררת בונה דמות שחקנית מוכשרת איש לא יודע מה עובר
בראשה, כולל היא לפעמים. מפחדת ולא ברור ממה תוהה וחולמת
פנטזיות נרקמות במוחה המנותק מגופה ומעשיה אינם מסגירים אף לא
חצי ממה שמתחולל בנפשה. סנריו אחר סנריו נרקמים בלבה והיא לא
מעיזה. היא לא מעיזה.
חשה בוז לעצמה על החמצה שאינה חפצה בה אוכלת עצמה מבפנים
וזועקת עד שמתפוצץ ואז כבר לא ניתן יותר וזה יוצא החוצה ואני
מרגישה הקלה מסויימת מהולה בכאב על חלום שנגוז הבוז עובר ידיים
למושא עכשיו הוא זה שראוי להשמצה. ממה אתה מפחד לעזאזל? בוא
נזדיין, מה כבר יכול להיות? אני מפחדת מזה שזה יהיה טוב מדיי.
מה אם תצליח לזיין אותי? ססאמק תזיין אותי ושיהיה רע, בבקשה
שיהיה רע.