אני עומדת כאן, והגרון נחנק
מול המצבה שלנו
בעין שמאל שלי מבצבצת דמעה
ורק אתה יכול להבין בשל מה...
והמצבה ריקה
ושקט
שום זכר למה שהייה כאן
לפני חודש
והמצבה, למראית עין,
ריקה.
זו המצבה שלנו.
אבל בעצם, שנינו יודעים...
היא מלאה בזכרונות,
במכתבים.
והדמעה כבדה מדי, וסוחפת
אחריה עוד, ועוד.
כאילו אומרת להן: בואו,
נחמד כאן, למטה-
עם עוד המון דמעות
של אנשים
שאהבו אותך.
כמו החברים שלך,
כאילו אמרו לך: בוא,
נחמד כאן, למטה-
עם עוד המון חברה
של אנשים
שאהבו אותם.
והדמעה שלי מצטרפת
לטור ארוך של דמעות
של אנשים
שאהבו אותך.
אבל מה שקורה אצלי בלב,
רק אתה
יכול להבין.
אז אני אעמוד כאן, עם
גרון חנוק.
ואחכה לך.
מעל המצבה שלנו, אעצור
את הדמעה
שנוצרת לי שוב בעין שמאל.
שרק אתה יכול להבין.
מול מצבה ריקה
ושקט
ואני עדיין
מחכה.