ואנחנו כולנו כמו מולקולות ממעורערות, חסרות, שבקושי מצליחות
להישאר לבד מבלי לתת יותר מדי או להיצמד למולקולות אחרות כי מה
שיש זה לא מספיק ורוצים להמשיך להיות איכשהו גם אם לא לגמרי.
העשן חולף על פני העיר כמו הדם שלי. הוא נוזל עליה ועלינו
ונדבק. ומדביק את כולם ביחד, זה אל זה.
אז אנחנו לפחות במישהו אחר, או בכמה אנשים, ככה מפוזרים אחד על
השני , משתמרים וממשיכים. וככל שנהיה חם יותר המחשבה מתפשטת
והזמן נע בתנודות מהירות יותר, במקום, בתזזיתיות, ומגביר את
הנטייה להיקשר גם אם אין לאן. לפחות להתחכך להיתקל לנוע ולנוד
בארץ ולעולם לא לשקוט, ובטח שלא לנוח כי השורשים מחזירים לאט
למחזור דם חיצוני שכבר שכחנו איך להיקשר אליו.מפחדים לחזור
לרחם כי לא באמת יודעים איך אחרי כל כך הרבה זמן הזיכרון מהתל,
ומתיימר להיות חזון, נבואה,סגולה. ואולי בכלל מפחדים שאם
נצליח, לא נצליח לצאת, או לא נרצה ואז עוד פעם תהיה מיקשה אחת.
קולקטיבית.