יום אחד לקחתי אותם לשם.
יצאנו מהבית שלי. עברנו דרך הבריכות, דרך בתי העשירים, דרך
החולות והקוצים. הבאתי אותם אל המקום שלי.
כשהגענו התחרטתי. הרגשתי מרומה. הרגשתי ערומה וחשופה.
מי הם בכלל שיכולים לראות את המקום שהוא שלי ורק שלי? את המקום
שבו ביליתי שעות רבות כלכך. יושבת ובוהה אל השקיעה. המקום
שאליו הייתי הולכת כשכאב לי יותר מדי. מאושר או מצער. אל המקום
היחידי בו הצלחתי להתרכז בדברים שבהם הייתי צריכה להתרכז.
אל המקום שבו הצלחתי לישון כשאפילו החדר שלי היה גדול מדי
וחשוך מדי ומלא זכרונות כואבים שלא נתנו לי בו מנוח.
והם שם, חוללו את המקום. סתם ישבו ודברו, ושרו כל מיני שירים
שבכלל לא היו קשורים אלי.
הם לא ראו את הצדפים, הם לא שמעו אאת הים, לא טעמו מהמלח. הם
לא יודעים.
כעסתי עליהם. איך הם מעיזים בכלל לחדור ככה למקום הזה בלי לתת
טיפה של כבוד. הם לא שמו לב לשחפים, הם לא חלצו נעליים והרגישו
את החול הקר באצבעותיהם.  הם פשוט סתם היו שם ונהנו מהנוף היפה
והאוויר הצלול. פשוט סתם.
אילו רק יכולתי להעביר להם את התחושה הזאת, שיכירו, שידעו מי
אני, שיבינו. שכאן. כאן הייתי כשכאבתי אובדן של חבר, או את
אובדני שלי, כאן הייתי כשידעתי שאין לי עוד מוצא אחר אלא ללכת
בדרך בה בחרתי. פה במקום הזה התקבלו ההחלטות החשובות בחיי. פה,
במקום הזה עיכלתי את השיחות הכואבות והקשות ביותר שיכול אדם
לספוג.
הכעס עליהם חילחל בי, עד שבסופו של דבר לא יכולתי לסבול אותו
יותר והודעתי להם שחוזרים.
כל הדרך חזרה שתקתי. הם דווקא ניסו להבין, אבל הם לא הצליחו,
משום מה הם בדרך כלל לא מבינים.
חזרנו הביתה. הלכנו לאכול ושכחנו. לפחות.
שכחו, כמו תמיד. כמו כולם.
למה רק אני נשארת לזכור?