הגוף רפס כבלי כח, ידיים נשמטו אל הקרקע
שרירים פסקו מלנוע, אך הדמעות לא ישתקו לעולם.

מיתרים לא ידעו עוד מילים
נאקות בוכיות רק ישמיעו.
והגוף שרפס כבר מזמן, נתמך בזרועות רחוקות.

נכנסה היא בשקט לחדר וכולם כואבים סביבה
כולה מכוסה באדרת והילת קודש עוטפת אותה.

עיינים מלאו במים כבתחילתה של כל סערה
וידיים חיזקו ידיים כמבקשות מפלט וחמלה.

ואני שם עמדתי בשקט, מכונס וכואב בתוכי
הקשחתי לסת וכתפיים אך דמעות פרצו מגרוני.

ולמעלה יושב מרומים הביט בשלווה בנוכחים
וחיפש לעצמו תשובות, "מדוע זאת היא ולא אחרות?"

ואני הבטתי אליו , כמבקש נקמת דם
אף שלפתי חיתותיי להקיז את דמו הנעלם.

רצתי אצתי וביקשתיו אך לשוא לא מצאתיו
נדמה שהיה חבא וירא מן הסובבים.

וזאת הוא יודע וודאי, כי אין לו שום תואנה
לקחת נשמה טהורה אל גנו הרחוק והאכזר.

הגוף היכה בעפ , שכב לו בחושך מבוהל
אט אט כוסה ברגבים, עליהם יצמחו רק אבנים.

והקול נדם והגוף רפס
ובאופק נותרות צלליות לבדן.