סובבת סחור-סחור, מותירה אחריה שבבי אור זעירים שדוהים במהירות
אל תוך החשכה. ממוססת אדוות של עצב באצבעותיה הקטנות, המלטפות
את הנצח שמעולם לא היה מוחשי יותר. צועדת על קצות אצבעותיה,
בזהירות, כדי להישאר על פני הקרקע. הילה של צבעים בהירים, אושר
מתוק, עטופה כאב ולילה חזקים מידי, כה חזקים שהדמעות הזולגות
נצבעות אפור עכור, ממיתות את הניצנים בעיניה. כל מאחזה בהונות
קטנות, בהונותיה של אישה שמעולם לא זכרה להתבגר, לכודה תהיה
בגוף קטן וצחור, יפה, שלה, עד כלות כל נצחי עולמה, המאיים
לקרוס וללכוד את מעופה השברירי אל תוך קיצו. נותנת את כל נשמתה
לריקוד בלתי פוסק, לא מוחשי. נושמת ומאזינה לניגון עדין על
מיתרי ליבה הרפויים, שוקעת וצפה ונושמת, שוקעת שוב. צפה אל תוך
אור שהיא אף פעם לא משיגה. זרמי צמרמורת עוברים בה, מרטיטים,
היא כמעט נופלת בחולשתה הנוגה, עמוק יותר ויותר אל תוך עולם
חרב, אל תוך עצמה. רעד.  המנגינה נוגעת בה, והיא נעה מהר יותר,
דמעותיה הן כבר לא שלה, הנצח שלה לא יגיע, נפילה אל התהום לא
תכאב כל עוד המוסיקה תתנגן בעיניה הכחולות, חזק יותר, עמוק
יותר, לא לטבוע, להחזיק מעמד, להיתלות בנצח שלא קיים, מוות
שעוד יחזור אליה כשתעצום עיניה ולא תוכל עוד להרגיש, בלילות
רחוקים, עמומים, שטופי סבל רקום חוטים דקיקים של אושר שקרי.
סובבת סחור-סחור, מותירה אחריה שבבי אור זעירים שדוהים במהירות
אל תוך החשכה.


לנועם.

12.2.2003