א

ג'יימי קאנט חש דגדוג בבטנו. אותו דגדוג מוכר מלווה בתחושה
נעימה של סיפוק, שמופיע כל אימת שהוא מסיים לכתוב יצירה. הפעם
היתה זו יצירה המורכבת כולה מפעמונים. "אני אקרא לה '8
דצי-בלס'", חשב לעצמו. "בלס זה פעמונים, ודצי זה עשירית. שמונה
עשיריות, כלומר שמונים, זה המספר באורגנית שמדמה צלילי
פעמונים. כן, זה בהחלט שווה הרמת כוסית". הוא מזג לעצמו יין
לבן וחיטט ללא תקווה בשקית הצ'יפס הריקה. אחר החליט להשקיע
יותר בכיבוד ופרס לעצמו נתחי גבינה מלוחה ודג הרינג בשמן מתוך
קופסת שימורים. הוא פיזר עגבניות שרי על מגש, כמה זיתים,
וטבעות בצל יבש, שעליהן אינו מוותר באף ארוחה, ובעיקר לא
בבוקר.
בבואתו של ג'יימי נושא המגש, קרצה לחלל החדר למשך חצי שניה
ונעלמה. הוא בעט באחת מנעליו הגבוהות שהיו לו למכשול באמצע
החדר, ובכך הקדים תרופה למכה. הוא הניח את המגש על שולחן קפה
קטנטן מעץ, ופילס לעצמו מקום ישיבה על הספה. היא היתה עמוסה
בניירות וחוברות, רובם מכילים תוים, ערב רב של דיסקים
ועטיפותיהם בערבוביה, כמה כלי נגינה קטנים ושתי כריות קשות.
הוא ניגן כמעט על כל כלי שהכיר. החל מהמפוחית המיניאטורית ועד
פסנתר הכנף. כשהרגיש מיומן מספיק בכלי אחד, עבר לכלי אחר,
כשידע לאלתר מוסיקה קלאסית על גיטרה, התחיל לנגן על חליל צד,
ממנו עבר לתופים, ניסה את כוחו בכינור - אבל גילה שבכלי המיתר
והקשת הוא לא חזק. הוא לא לקח שיעור פרטי מעולם. הוא יודע לנגן
משמיעה, והוא לימד את עצמו תוים ע"י חוברות וספרים. כשגילה את
האורגן, לא ידע את נפשו מרוב אושר. האורגן מכיל בתוכו הדמיה של
עשרות כלים שונים, והוא יוכל לראשונה לנגן בתזמורת, כשהוא נגן
יחיד. אולי פעם ימצא איזו סולנית שתשיר משהו, אבל זה לא הכרחי,
ובטח לא כרגע. כרגע הוא יושב לו מרווח עד כמה שניתן בתוך
הבלגן, כוס יין בימינו ושמאלו עמוק במכנסיו. עיניו הנעצמות
שכנעו אותו כי מוטב שילך לישון, אחרי הכל: יום עבודה למחרת.
הוא קם ופנה לישון, אך יד ימינו, שעוד לא דעכה התרגשותה, לחצה
על הכפתור המשמיע את יצירתו האחרונה - "8 דצי-בלס". הוא התיישב
על הכסא בעיניים עצומות, ובעונג גובר הקשיב לפעמונים. הוא זיהה
את המשמעות שבחר להעניק ליצירה. "זה לא סתם נשמע יפה, זה מספר
סיפור". הפעמונים הכבדים, הנמוכים, האפלים שלטו ביצירה, בשלב
שלא היה קצב, לא היתה הרמוניה, ולשומע לא מנוסה (הגדרה שהקיפה,
מבחינתו, כמעט את כל העולם), היה נדמה בוודאי, כי הוקלטו ילדים
המכים בפראות בפעמונים כבדים. אך רגע לפני שהיצירה החלה לעצבן
ממש, הופיע צליל חדש ורענן של פעמון גבוה ועדין. הפעמון לקח על
עצמו את תפקיד המנצח בעולם הפראים והוביל אחריו את הפעמונים
הנמוכים והגסים. פתאום נהיה סדר בעולם. בלוויתו ובהדרכתו של
הפעמון הצעיר, נשמעו הפעמונים הישנים כמעט נעימים. לאור
ההצלחה, הצטרפו ליצירה מבחר פעמונים גבוהים ועדינים, שרקדו
בעיני רוחו של ג'יימי, בזוגות, פעמון צעיר עם פעמון ישן.
ג'יימי הלחין את ריקודי הפעמונים במלאכת מחשבת, שרק הוא עצמו
ידע להעריך, כך סבר. בחלק האחרון של היצירה בת חמש הדקות בערך,
שלט עם חדש בעולם, פעמוני המים, שצלילם גרמו לג'יימי להתמוגג
בכל פעם מחדש. אלו סימלו את הדור החדש, יצירתם המשותפת של
הפעמון העדין והפעמון הגס. עכשיו צליליהם הרכים, בהדרכתם של
הפעמונים הגבוהים, ובליווי שקט ורחוק של הפעמונים הכבדים,
ציירו את העולם בקשת פסטורלית ונמוגו לעבר שקיעה ורודה
ואופטימית.
לקראת צלילי הסיום ג'יימי לא יכל לכבוש את חיוכו ואף מחא לעצמו
כפים. אחר, בתנועות מהירות, כיבה את כל מכשירי החשמל ששימשו
להפקה זו, וכן את המחשב, שבתוכו נשמרה היצירה הסופית בצורת
קובץ. הוא יצא מהחדר ופנה לחדר השינה, שם כיוון את שעונו לשש
וחצי בבוקר, וקונן בלבו על מעט השעות שנותרו לו לישון.
דירתו הקטנה של ג'יימי מכילה חדר שינה אחד, חדר נוסף, המשמש לו
כסטודיו, מטבחון, שירותים ומקלחת. הוא גר בשכירות, ומשלם
בקביעות שכר דירה נמוך מכפי שקיווה למצוא בעיר. אולם, אם היה
טורח לחשב את תשלומי שכר הדירה שלו, היה מגלה כי לפני כמה
חודשים הגיע לסכום מצטבר שהיה יכול לשמש לו ברכישת הדירה כולה.
הוריו הפצירו בו לא פעם שיחדל ממנהגי הרווקות, אך הוא סרב
לקנות דירה, כי תמיד האמין שהוא מסוגל ביום בהיר אחד "לקום
וללכת". הוא האמין שצפוי לו עתיד גדול בתור מוזיקאי, ואין לעכב
הזדמנויות ע"י נכסים למינהם. גם רכב אין לו, רק קטנוע שמחזיק
מעמד הרבה מעבר למה שהרופאים נתנו לו. בדירתו של ג'יימי שורר
סדר מופתי. ניהול משק הבית שלו ראוי לכל שבח. הוא מתכנן את
קניותיו השבועיות בדקדקנות כזאת, שלעולם אינו חסר דבר, כולל
דברי "מותרות" כגון מעדני חלב, פירות, קפה משובח, יין וממתקים.
מצד שני, הוא אינו זורק אוכל. הוא אוכל את העגבניה האחרונה
בבוקר שנקבע כאחרון לחייה, אותו בוקר שהוא מבקר אצל הירקן. לא
נמצא אצלו חלב חמוץ או שאריות פסטה יבשה. הוא קונה, מבשל,
ואוכל. גם בחדר המקלחת שלו לעולם לא יחסר חומר ניקוי כלשהו, או
תכשיר קוסמטי נחוץ. הוא קונה סבונים נוזליים מהסוג היקר, ולפני
שנכנס למקלחת, פותח את הברז בעוצמה מעל דלי, ומחכה להופעת המים
החמים מבלי לבזבז טיפה אחת. בחדר השינה שלו ניצב שולחן כתיבה
לצד ארון בגדים. השולחן מסודר תמיד, ומגרותיו מאורגנות לפי
נושאים: ציוד משרדי, טפסים, וכו'. בגדיו מקופלים ומגוהצים,
ומחולקים בארון, כל בגד למדפו הוא. כל אדם הנכנס לדירתו מתפעל
מהסדר הנינוח השורר שם, אך משתומם לנוכח הבלגן הנצחי שבחדר
הסטודיו. נראה כי חדר זה אינו שייך לאותה הדירה, או שמתגורר שם
אדם אחר. ניצבים שם שולחן מחשב, אורגן, סינתיסייזר, מערכת
סטריאו, אוסף של דיסקים, שג'יימי מבטיח לעצמו שוב ושוב לעשות
בהם סדר ולחבר בין כל דיסק לעטיפתו המקורית, המוני ניירות,
מחברות, חוברות, ספרים, עשרות אלפי תוים מתרוצצים בינהם לקצב
שרבוטו הפרוע של ג'יימי. מדי פעם, כשקופצים ההורים לביקור,
טורח ג'יימי לסדר חדר זה, אך עושה זאת בחוסר חשק מוחלט. לאחר
עזיבת ההורים, לא שורד הסדר חצי יום, והחדר מבולגן מתמיד. עם
זאת, הוא מצליח להתמצא באופן מעורר הערצה ברזי האנדרלמוסיה,
כאשר לא יצטרך להקדיש יותר מדקה לאיתור יצירה מסוימת בין אלפי
הדפים, ואת הכבלים השחורים הוא שולף במומחיות משקע אחד, ותוקע
אותם בשקע אחר, אותם כבלים שהסתעפותם על הרצפה מזכירה לו
לפעמים צלחת פסטה ענקית. כל יצירה, נולדת ונקברת בחדר זה. זה
מופיע כרעיון מעורפל, מתפתח לניגון חוזר של כמה צלילים פשוטים,
ולבסוף, קורא תיגר בדמותו של סיפור מוסיקלי חסר מימוש. אז הוא
לוקח לידיו כלי כלשהו, ומעביר את הצלילים ממוחו, לחלל החדר.
אח"כ הוא משחק עם התוים בין הסולמות, בוחן את הלחן בכלים
שונים, מכניס סוג של קצב ומנסה לשמור על כללי הרמוניה בין
הצלילים. רק לאחר שהיצירה מושלמת, הוא כותב אותה על דף.
באמצעות חיבור מיוחד למחשב, הוא מאכסן את היצירה בקובץ, ושומר
לצד עשרות ואולי מאות קבצים שונים. הוא דאג לגבות את המידע
בכמה מקומות, בינהם דיסקים וקלטות. אולם, הרוב המכריע של
יצירותיו, הושמעו פעם אחת: מיד לאחר שסיים לחגוג את השלמתן.
מאז ועד היום, הן מחכות. האנשים היחידים ששומעים למעשה את
יצירותיו השלמות, הם אורחים מזדמנים או בחורות שהוא מזמין
לדירתו, להם הוא לא מספר שהוא המוח מאחורי המנגינה, וגורם להם
לחשוב שהם מאזינים לרדיו, ואחיו הגדול, שגר בארה"ב. ג'יימי
שולח לו מדי פעם אחד או יותר מקבציו החדשים, כי הוא יודע שממנו
הוא יקבל ביקורת חיובית תמיד. אחיו הפציר בו אין ספור פעמים
שיפרסם את המוזיקה שלו ושיעסוק בזה באופן מקצועי. "הגאוניות
שלך היא מעבר לכל ספק. אתה רק צריך קצת אומץ". אבל ג'יימי היה
מסרב בעדינות, בטענה שיום יבוא ומישהו יגלה אותו. "אם עוד לא
התגליתי עד עכשיו, כנראה שעוד לא הגיע זמני. אל תדאג, יש לי
סבלנות. כשזה יקרה, ואני אהיה עשיר ומפורסם, אני אבוא לגור אתך
כמה שנים באמריקה, ונלמד אותם מה זה מוזיקה..."

ב

שש וחצי, השעון. ג'יימי גורר את עצמו מהמיטה, ונשרך לעבר
המקלחת. המראה הגדולה שבין המקלחת לחדר הסטודיו מארחת את דמותו
המסורבלת לכמה שניות. הוא רחץ את פניו ואת זקנו העבות, ומיהר
להתכונן לעבודה. הוא עובד במחלקת שיווק בחברה גדולה של
צעצועים, וחלק מתפקידו הוא לבחור שיר מתאים לפרסומות. הוא נכנס
לבנין הגבוה, ושלא כהרגלו, הגיע היום מחויט ומעונב. בלובי
חייכו אליו עמיתים, והוא השיב חיוך תחת חיוך. עד הפסקת הצהריים
חש כי משהו אינו כשורה בהלך הרוח המשרדי היום. כולם מתנהגים
כאילו יש להם דבר להסתיר. שעה קלה אח"כ התבררה לו התעלומה. הוא
נכנס לחדר הישיבות והבחין בבלונים ובקישוטים. קריאת "מזל טוב!"
כללית, הזכירה לו את מה שהוא עצמו שכח - את יום הולדתו. אחת
המזכירות של המחלקה נכנסה עם עוגה גדולה ומעוררת תיאבון. על
העוגה בלט בספרות קרם המספר 35. הקהל השתתק במבוכה לנוכח דעיכת
החיוך על פניו של ג'יימי. לרגע הבריקו עיניו ורטט קל חלף
בסנטרו. למרבה המזל, רגע זה נמשך שניות מעטות, ומיד שב והציף
החיוך את פניו, והוא קרא: "בואו נאכל!" למרבה השמחה בקהל.
האוירה הטובה חילחלה לכל פינות החדר והרגשתו השתפרה פלאים,
כשאחת העובדות ממחלקת שירות לקוחות פלירטטה איתו בגלוי. הוא
אזר אומץ והזמין אותה לארוחת ערב, והיא נענתה ברצון.
כשיצא מהמקלחת, נעמד לפתע אל מול המראה הגדולה. הפעם האחרונה
שבחן את עצמו מול הראי הזה, היתה גם הפעם האחרונה שיצא עם
אישה, לפני הרבה זמן. הוא סקר בדאגה את כרסו המתפתחת, ועקב
אחרי חריצים ראשונים בפניו. "אני כבר לא ילד" חשב לעצמו, אך
לחץ הזמן שהיה שרוי בו העיר אותו מהרהוריו ושלח אותו לחדרו,
להתלבש.
כשהגיעה האורחת, ערך לה סיור קצר בבית, אך את חדר הסטודיו דאג
להסתיר, בטענה שזהו בסך הכל מחסן. הוא אירח אותה יפה, כיבד
אותה ביין ובארוחה איטלקית שבישל. לא היה סלון בדירה, לכן הוא
ערך את השולחן במרחב שבין החדרים. השולחן הערוך, על רקע החלל
הפשוט והנקי שיווה למקום מראה של חדר פרטי במסעדה יוקרתית.
חברתו נהנתה מכל רגע, במיוחד מהשירים השקטים שהשמיע במערכת
הסטריאו. מרגע לרגע נראה היה לו יותר ויותר סביר, שערב זה
יסתיים במיטה. כשמזג קפה, פסקה המוזיקה. היה זה אוסף של שירים
מוכרים ויפים שערך לעצמו על דיסק. הוא שאל אם תרצה לשמוע משהו
אחר, והיא השיבה בשלילה. "אם יש לך עוד ממה ששמענו עד עכשיו,
זה יהיה מצוין". הוא ניגש במהירות לחדר הסטודיו, כשנעצר שוב,
בפתאומיות, אל מול המראה הגדולה. הפעם הוא היה לבוש במיטב
בגדיו, וכרסו הסתתרה היטב, אך הוא נראה לעצמו שונה. פתאום מלא
את לבו פחד נוראי. האורחת סובבה אליו את מבטה ושאלה אם הכל
בסדר. הוא מלמל שכן ונכנס לחדר הסטודיו, להחליף דיסק. לא היו
חסרים לו אוספים, מגווני סגנונות, מתאימים לכל צורך שעלול
להתעורר. הוא בחר לקט סלואים משנות השמונים, כשלפתע נחה עינו
על המחשב הכבוי. התעורר בו דחף לא מוכר לעשות דבר שלא העז
לעשות עד כה. הוא הניח את הדיסק והפעיל את המחשב. אחר פתח את
החלונות המתאימים ובחר את הקובץ שנקרא: "8 דצי-בלס".
הוא חזר בהתרגשות לשולחן, ואמר: "שמתי משהו שאת לא מכירה,
תשמעי את זה קצת, ותגידי אם זה יפה". השקט הרגעי הופר ע"י צליל
חזק מאוד של פעמון, שגרם לאורחת לזקוף גבותיה בבהלה. אז נכנסו
לתמונה להקת הפרא של הפעמונים הכבדים. האורחת עיוותה פניה. היא
רצתה לשאול מה זה, אך ג'יימי שט לאיטו בעיניים עצומות. היא
נאלצה לסבול את הקטע הראשון, וגם הקטעים האחרים לא מצאו חן
בעיניה כל כך. לאחר חמש דקות וקצת שעברו לה לאט מדי, ולג'יימי
- מהר מדי, הוא פקח את עינייו והביט בה בציפייה. "כן..." היא
מלמלה. "אולי תשים עכשיו משהו מוכר יותר?" ג'יימי התקשה להסתיר
את אכזבתו. "זה לא היה יפה בעינייך?" הוא שאל בזהירות, שלא
הייתה נחוצה כי כבר נפגע. "תראה, אני לא משתגעת על הסגנון
הפריקי הזה. אני מעדיפה מוזיקת גלגל"ץ וכאלה, כמו מה ששמת
קודם". ג'יימי התקשה להשאר רגוע, וביקש לפחות להוציא ביקורת
בונה. "את יכולה להגיד מה בדיוק לא אהבת?" הוא שאל במבט נפחד.
"כן, הקטע הראשון היה פשוט מחריד, זה לא היה מוסיקה, זה היה
רעש. אח"כ היה נחמד, אבל משעמם. כמה שניות לפני שזה נגמר כבר
חשבתי שאם זה לא יגמר בקרוב, אני אזרוק עליך משהו..." היא
צחקה, ונהנתה מהיכולת שלה לבקר מוסיקה. לא היה לה שמץ של מושג
מה חוללו בקירבו ההערות שזרקה בקלילות שכזו. "חכי רגע", אמר,
ופנה לעבר החדר. הוא עלעל באוסף קבציו ובחר את אחת מיצירותיו
האהובות ביותר - שילוב מיוחד בין מפוחית פה לגיטרה. הוא הפעיל
את הקובץ, וחיכה. סולו מפוחית פרץ לחדר בעוצמה גבוהה, אך
האורחת, שקמה מכיסאה ונכנסה לחדר, אמרה "עזוב עזוב את זה, אני
לא סובלת מפוחית". הוא הפסיק את ההשמעה וכיבה את מחשבו. "אני
יודעת איזה מוזיקה לבחור", אמרה בעודה מעיינת באוסף הדיסקים
שלו. "אני קצת מבינה במוזיקה".  

ג

אחרי הערב ההוא, לא השמיע עוד לאיש את יצירותיו. הוא המשיך
לכתוב ולנגן יצירות חדשות, אך הכל נשמר בתחומי החדר, מלבד אותן
יצירות שהיה שולח מדי פעם לאחיו. כשהגיע לגיל ארבעים, נפטר
אביו מדום לב, ושנתיים אחרי כן, נפטרה אמו. כמה שבועות אחרי
הלוויה של אמו, ישב בדכאון עמוק בחדרו, וחשב לעצמו שבוודאי לא
ינשא לעולם. "אני יודע למה מוקדשת האהבה הגדולה שלי. למרבה
הצער, אין מקום לאשה בחדר הקטן".
כמה ימים אחרי כן, קיבל חבילה מארה"ב. בחבילה היו שתי מעטפות
וצרור נוסף שג'יימי לא ידע לזהות מה הוא מכיל. על אחת המעטפות
היה כתוב בגדול: "קרא את זאת קודם". ג'יימי ציית. בפנים היה
מכתב, כתוב בכתב היד של אחיו.

ג'יימס היקר, ג'יימי שלי. אני לא באמת יודע איך לכתוב את מה
שאני הולך להגיד לך, אבל דבר ראשון, אבקש אותך לשבת. אל תבהל,
לא קרה שום דבר, ג'ינה והילדים, כולם בסדר. אני אגש ישר
לעניין, זה לגבי רעיון שיושב אצלי בראש הרבה זמן, ולפני
שנתיים, אחרי שאבא נפטר, החלטתי ליישם אותו. עשיתי את זה
בהתייעצות עם אמא, והיא נתנה לי את אישורה (למרות שרק אלי אתה
יכול לבוא עכשיו בטענות). הרעיון שלי הוא לא חדש. שמעת אותו
הרבה פעמים: אני מזמין אותך לאמריקה, לפתח את המוזיקה שלך
ולמכור אותה. אתה בטח מחייך לך בעצב, חושב שעבר זמנך. המוות של
אבא הכניס את כולנו להלם, אבל לא כמו המוות של אמא. חשבנו שהיא
תחיה לנצח. ג'יימי, אין לך מה לחפש שם יותר. כמו שאני מכיר
אותך, אתה בטח מעביר את הזמן בין דכאון לדכאון. אתה שואל את
עצמך מה עם אשה? כשאדם שומר לעצמו בקנאות את אהבתו הגדולה
ביותר, ולא חולק אותה עם אף אחד אחר, אין פלא שהוא לא מוצא
אהבת אישה. אני לא רוצה לדרוך לך על הפצעים, אני רוצה לעזור לך
לרפא אותם. עכשיו זה הזמן. תמיד אמרת שתבוא לאמריקה כשתהיה
עשיר ומפורסם. אז אתה לא לגמרי עשיר, אבל אתה די מפורסם. חובבי
מוזיקה צעירים מעריצים אותך, ואתה עושה לא מעט כסף מהמוזיקה
שאתה מוכר. כמובן שהכסף הגדול טמון בהופעות ובפרסומות, אבל אתה
לא כאן. ג'יימי, פתחתי את המכתב הזה בנימה של התנצלות, אבל
עכשיו אני בוחר להיות אסרטיבי. תגיע. אני מחכה.
אחיך.

ג'יימי קרא את המכתב שוב ושוב, ולא הצליח להבין מה בדיוק אחיו
רוצה. אחיו הוא סופר, ויש לו נטייה לשלב בשיחה יומיומית עולם
של מטאפורות. ג'יימי פתח בזהירות את המעטפה השניה. היה שם
כרטיס טיסה בכיוון אחד לארה"ב. "הוא באמת אסרטיבי..." מלמל
לעצמו. ואז הוא פתח את החבילה הקטנה. ברגע הראשון נעץ מבט
חשדני, אח"כ צחק בקול רם, ומיד השתתק. האם מישהו מהתל בו? בתוך
הנייר היתה קופסת קרטון מהודרת, ובתוכה שלושה דיסקים. על פני
האריזה היה כתוב בגדול: "8 דצי-בלס", ויותר בקטן: "יצירות מאת
ג'יימס קאנט". במרכז התנוססה תמונתו שלו, מוקף בכלי נגינה. הוא
פתח את האריזה, הוציא את הדיסקים, ובחן אותם בתמהון. הם היו
מחולקים לפי סגנונות: דיסק 1 - "שילובי מפוחית", דיסק 2 -
"פסנתר וגיטרה", ודיסק 3 - "תערובות שונות". על גב האריזה הוא
נדהם למצוא שמות של יצירות, שהספיק מזמן לשכוח מקיומן, שחשב
שמקומן להיוולד ולמות בחדר הסטודיו הקטן. "אנשים משלמים על
זה?" הוא שאל את עצמו, ומיד גילה את התשובה בדמות מדבקת מחיר
קטנה בגב האריזה: 30 דולר. הוא בחר את אחד הדיסקים והכניסו
למערכת הסטריאו. הוא נדהם מהאיכות המקצועית, והרשה לעצמו
להשתרע על הספה, מתעלם מהבלגן. הוא עצם את עיניו, אך עיניים
עצומות אין בכוחן לעצור שטף של דמעות. הוא בכה בקול רם במשך כל
הזמן שהדיסק התנגן. כשפסקה המוסיקה, ניגב את דמעותיו, קם
מהספה, שלף מתחת למיטה מזוודה גדולה, והתחיל לארוז.