משב אפרורי של סתיו ניתק עלה מזהיב מצמרת העץ והפילו לרגליו של
דני, על שפת המדרכה. בעוד מתהלך הוא במסוף התחבורה בחיפוש
אוטובוס הגיח פתע הקו המהיר 618. כלום אין הדבר מפתיע אלא
שצריך היה האוטובוס לצאת לפני יותר ממחצית השעה, ומשם במחזורים
של שעתיים. דני מיהר לעלות לאוטובוס ובשאלו את הנהג מדוע
התאחר, ענה לו הנהג "אמרו לי שתהיה פה" בגיחוך ציני כבד ועמוק
שלא היה בו מן הצחוק.

דרך שדרות קציר יצא האוטובוס לדרכו ודני התיישב מאחורי גבר
כחוש וילד עם פאות לחיים מסתלסלות. בעוד נפנה דני להרהר
בפרופיל שקבעה לו הועדה הרפואית בלשכת הגיוס סטה האוטובוס מן
הכביש המהיר לשיאה של פנייה מעוקלת שכמעט ולא עמד בה ולבסוף
לאחר עווית נוספת טיפס על גשר, מעל הכביש ובמאונך לו. קץ
ממחשבותיו החל דני מהרהר בפניות חדות שדורשן הגורל ואנו הבריות
נזרקים לתוכן. האוטובוס המשיך על הגשר לעברו השני של הכביש
המהיר וכמו עבר לספירה אחרת נגלו לדני רחובותיה ההומים של בני
ברק.

עיר שוקקת חיים ומלאת עוברי דרך. המולה מאורגנת של ריצופי
מדרכות ומעליהן חלונות מאירים, משובצים בבנייני קומות
מתיישנים. גברים בחליפות אשר מבצבצות מהן ציציות של טלית קטן,
כיפות גדולות ומגבעות. תריסים סדוקים מצלים על מרפסות צרות
ובהירות לצד כבישים גדושים ושלטים צנועים. נשים בשמלות וחצאיות
מוארכות, כותנות קשות צווארון ופאות נוכריות, חלקן מוליכות
ילדים, חלקן אוחזות שקיות בידיהן. את גושי הבניינים חורצות
סמטאות נסתרות בין מפלסים ארעיים. ילדים ונערות, ישישים וזקנות
כולם בדרכם, ברחוב לאלפי כיוונים. קבוצות, זוגות ושלישיות של
אנשים בדרך; מגיעים, עוצרים, משוחחים וממשיכים. פניו של דני
מתקרבות לזגוגית החלון ומבחינות בבתי כנסת, ישיבות תיכוניות,
מכינות ואולפנות. נדמה כי שגרת חייהם אחרת היא, מבקרים בחנויות
לתשמישי קדושה, מעדניות כשרות למהדרין, סלוני פאות נוכריות,
הלבשה לגבר והלבשה לאישה. המוני אנשים, איש איש בדרכו וכוונתו
אך אי הסדר ביסודו נראה שלם, כי הכול יודעים מניין באו ולאן הם
הולכים. אף לא אחד עוצר לתהייה על דרכו. דני מביט מרותק לתוך
עולם הנמצא לצדו, מרוחק ומסתורי עד שכבר אינו מבחין בטיפות
הגשם היבשות והמאובקות שעל הזגוגית, דרכן הוא חוזה במראות.
בנות לבושות חצאיות ארגמן בגזרת טרפז וחולצות ורודות עומדות
ביציאה משער האולפנא ובמבטו הבא של דני כולן כבר שזורות בדרכן,
נקודות נקודות של ורוד, בתוך ההמון.

האוטובוס עוצר באחת מן התחנות והוא חש לרדת. לפני שמספיק לעצור
בעד עצמו, שני גברים צעירים בחליפות שחורות, זקנים עבותים
וכובעי צילינדר מקדימים את דני החוצה במדרגות האוטובוס. בעוד
הוא משכל רגליו במורד המדרגות אישה שראשה המלבין מכוסה עומדת
בפתח, לבושה שמלה, על ידיה מכבידים סלי קניות והנהג שואל
לשלומה. דני כבר על המדרכה, את מסלולו חותך זוג נשים צעירות
בחצאיות כחולות ארוכות וסנדלים הדוחפות עגלות במעלה הרחוב. דני
נעצר ובעוד הן ממשיכות מבין כי האוטובוס המשיך בדרך והוא נשאר
בבני ברק, רחוק. מפנה דני בזריזות את מבטו לעבר האוטובוס אך זה
כבר מתרחק באופק של קצה הרחוב.

צהרי היום בבני ברק, השעה שלושים ושתים דקות אחרי אחת. באמצע
נהר הרחוב עומד לו נער המשתהה בין מסלוליהם של בעלי שליחות.
מחפש עצמו, מנסה להבין כיצד בכלל נזדמן לשם ואיך יחזור. אחדים
מתבוננים בו ללא ניע ראש, בנער עם התספורת המוזרה והחולצה
האדומה העומד תלוש על המדרכה תוך שהכול מסביב לבושים בגוונים
קודרים.

נדמה לו כי מישהו קורא בשמו. דני מסובב את ראשו שוב ושוב
ומבחין בזקן מנופף לו ביד גרומה וקורא "דניאל, דניאל!". דניאל
מתקרב אליו ורואה את כולו כעת, עומד בראשו של גרם מדרגות פלדה
חלודות המובילות לקומת הקרקע של אחד הבניינים מתחת למפלס
הרחוב.
"מה עיכב את בואך?" שואל הזקן ודניאל ממאן לשומעו לרגע, מהופנט
לעיני טורקיז של חסד עתיק, "ידעת שאבוא?" תמה דניאל, "נמסר לי
הדבר לפני ימים אחדים" חייך הזקן באור בוהק של שיני שנהב קטנות
"לא בכל יום מזדמן לי ביקור, השם כבר לא שולח אלינו כמו פעם,
הכנס" הוא אומר ומפנה ידו לעבר דלת במורד המדרגות. הזקן מוביל
את דניאל דרך מסדרון ארוך שסופו בחדר אחד.

החדר ישן ועמוס במדפי ספריות בכריכות מזהיבות של שחור וירוק,
חום וכחול. המדפים עמוסים לאורכם ורוחבם של הקירות, במרכז החדר
שולחן כהה ולצדו שלושה כסאות. הזקן מושיב את דניאל וממלמל
בצאתו מהחדר שברי מילים. דניאל יושב לשולחן שנערמו בו חוברות
נושנות, ניירות מכתבים וכרכים עתיקים. הוא מקיף את החדר במבטו
וחוזר להתמקד בספלי התה המרוקנים על השולחן. צלחות הפירורים
שלצד הספלים השקופים מעידות על חדר ששעות רבות של בינה ושקדנות
הפכוהו להיכל של ממש, היכל שהילתו הנצחית מתעלה על מימדו של
זמן. דניאל לא מסתחרר, הוא מוקסם מחדר של אור ואורך רוח, של
מעלות טובות וברכת רחמים. ידיו נפנות לקרוא מסידור תפילה שעל
השולחן, כריכתו הייתה פעם שחורה ואותיות זהב נחרטו עליה,
דהויות הן אך עודן קורנות הרחק אל תוך החדר. עלי הספר וכוחם
שקטו למגע אצבעותיו של דניאל בחומם הזהוב.

חריקת דלת, הזקן מופיע בפתח ותופס את מקומו על הכסא השני.
דניאל יושב על הכסא הראשון והכס השלישי, שם. הזקן מניח בשתיקה
על השולחן חבילה עטופה לבן ודניאל בחרדת קודש של משנה זהירות
בוטח פותח באצבעות עדינות את החבילה. עלים כהים מגולגלים נגלים
אליו מבין הפתחים שבתר. "היה סיכום בינינו" אומר הזקן ודניאל
שואלו "סיכום?". "כן, איפה הכסף?" חוקר הזקן ועיניו כלות,
"כסף?" שואלו דניאל. "כסף" משיב הזקן, "חומר טוב עולה כסף"
וניכר בו כי פוקע החסד הנצחי. "חומר?" שואל דניאל שהבנתו פוחתת
והולכת. הזקן צוחק "חומר, מריחואנה, גראס, לא חשוב השם, העיקר
שתשלם" ובסיום דבריו נמוג הצחוק. דניאל קם ללכת, מחיש צעדיו על
עבר המסדרון, מדמה לעצמו כי אינו שומע את הזעקות הזקנות
הקוראות לו לשוב. הוא מאיץ עוד ועוד. את המדרגות עולה בריצה של
ממש לקול חבטת רגליו במדרגות החלודות. דניאל בולם לפתע כדי לא
להתנגש בשתי נשים צעירות ומצטחקות, לבושות חצאיות ארוכות
כחולות וסנדלים ומובילות במעלה הרחוב עגלות ובהן תינוקות רכים.
רק כשעצר הוא מבחין במחול הנתזים של טיפות זעירות וצפופות לעבר
המדרכות והוא כבר רטוב לגמרי.

אור חזק יותר מקודם קורן מחלונות הבתים, אור מרגליות של ממש,
אך אין זה רק מפני שהקדיר המטר את השמיים. המולת הרחוב מכונסת
תחת מטריות ומעילים, מיני כסיות שונות ושוליות וממשיכה במעשיה
באין מפריע. דניאל מביט בשעון, השעה אחת שלושים ושתים בצהריים.
פתע מגיח מאחוריו הקו המהיר 618 וזוג גברים צעירים בחליפות
שחורות, זקנים קטנים מעטרים את פניהם וכובעי צילינדר לראשם
ממהרים לרדת ממנו. דניאל מחכה לעלות מאחורי אישה כסופת שיער
לבושה בשמלה פרחונית, לידיה החסונות סלי קניות והנהג שואל
בשלומה. תורו לעלות לאוטובוס, הנהג שואל גם בשלומו ומשהה עליו
מבט בעוד הוא משלם על הכרטיס.


דניאל נפנה לשבת מאחורי גבר כחוש וגבוה האוחז בידו של ילד עם
פאות לחיים שסלסולן בורק. תוך רגעים ספורים האוטובוס יוצא את
בני ברק, אל רחובות רמת גן. בעוד שמהרהר דניאל בדעתו האם חלום
או מציאות רחשו עיניו מרגיש הוא כי ידו יבשה וחמה בעוד ששאר
גופו ספוג מים קודרים. הוא מביט בידו היבשה ורואה בה ספר קטן,
סידור התפילה מחדרו של הזקן. אותיות הזהב שעל הכריכה הדהויה
מאירות את פניו באור יקרות והוא חוזר לקרוא בספר כשתחושת שלווה
אופפת אותו. קורא הוא תפילות ומזמורים בני אלפי שנים ושואל את
עצמו לראשונה, האם כוחה של התשובה הוא בקשר בין האדם למקום או
בין האדם לאמונותיו?

אולי דניאל עוד ימצא תשובה יום אחד, ועד אז שערי תשובה פתוחים.