[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
המכשפות מאשקלון

א
בהיותי ילד קטן, פחדתי מאוד מפני מכשפות. כשהמטפלת שלי רצתה,
שארדם מיד או אפילו שאוכל דייסה, ששנאתי, הייתה מאיימת עלי:
"אם לא תרדם מייד ולא תאכל את הדייסה, תבוא המכשפה ותזרוק אותך
לשק שלה!"
אז, מה יכולתי לעשות? עצמתי את עיני ואפילו בלעתי יחד עם
הדמעות המלוחות את הדייסה הדביקה והגועלית. כאשר למדתי כבר
לקרוא את "עמי ותמי", נוכחתי לדעת, שאמנם זאת היא אמת, שמכשפות
אוכלות ילדים קטנים. בהיותי יותר גדול למדתי שפעם בחודש, כאשר
הלבנה הגדולה מאירה את פני השמים, עולות המכשפות מכל המקומות
על מטאטאים וטסות (דאות?) אל הר הקרח, כדי שם לקבל את פני
לוציפר הנוראי, העטוף אדרת שחורה ועיניו הרשעיות זורחות, כמו
שתי גולות אדומות. בתיכון (קלאסי עתיק!) למדתי, שהמכשפות
המפורסמות ביותר, שמסוגלות לשנות בהבל פיהן את סדרי בראשית -
אלה הן המכשפות מתסאליה, חבל הררי בארץ יוון. אחרי שראיתי את
ההצגה "מכשפה" של גולדפדן, נוכחתי שלצערי הרב עולמנו מלא
מכשפות. די היה לי להעיף מבט על אישה זקנה, שאפה נשרי
ואצבעותיה הדקות ומאונקלות אוחזות מקל, שעליו היא נשענת, כדי
לדעת שלפני מכשפה אמיתית. וכאשר פתחה את פיה וגילתה את שיניה
הצהובות, הבודדות ובקול שרקני פנתה אלי:
"האם אוטובוס זה (98. חולון) נוסע לבית העלמין?"
אחזה בגופי רעדה, כמו קנה אגמון ביום הסערה.
אכן לא היה מקום שבו לא נמצאו.

                                    ב
פעם לרגל עיסוקיי, ביקרתי באשקלון וברור שסרתי לאתר העתיקות.
אחר כך טיילתי להנאתי על שפת הים. שפל הים הרחיב את החוף,
שנתמלא פתאום סרטנים קטנים, מדוזות צבעוניות, צדפות שונות,
שאיבדו את מולדתן המימית. לפתע שמעתי מאחורי גבי קולו של גבר
"הסתכל מהר! אתה רואה שם ? רואים את המערה!"
הסתובבתי. איש מלבדנו לא היה בסביבה. ברור היה שהוא התכוון
אלי. ומאחר שברוב התלהבותו פנה אלי, אף על פי שהייתי לו זר,
שאלתי אותו:
"לאיזו מערה אתה מתכוון?"
"מה זאת אומרת "לאיזו מערה?" למערת המכשפות!" קרא בהשתוממות.
הבטתי אל הים ושאלתי:
"היכן אתה רואה מערה ?"
" הנה, שם! הנה עתה היא מתגלית, אתה רואה את הפתח?"
הבטתי בכיוון שהצביע עליו ואמנם ראיתי  צוק אפור, צוק כורכר,
כמו צוקים אחרים, המזדקרים לאורך חוף הים.
"אהה", אישרתי את תגליתו, "באמת רואים אותה, אבל למה אתה קורא
לה מערת המכשפות?"
"באמת לא שמעת על שמונים המכשפות, שחיו כאן?"
"שמונים מכשפות? מעולם לא שמעתי, אבל אודה לך, אם תקדיש לי קצת
מזמנך ותספר לי עליהן."
"רואים מייד, שאינך אשקלוני, אך בחפץ לב אספר לך, מה שאני
שמעתי מאבי."

                                      ג
 הדבר אירע באשקלון בימי הנשיא שמעון בן שטח, אחד מחכמי
הזוגות, שחי בימי אלכסנדר ינאי. עיר הנמל ששכנה בצד "דרך הים"
הגדולה, משכה אליה לא רק סוחרים, אלא גם חילות של עמים שונים,
אשר הפיצו בה את דתם. בעקבות אלכסנדר הגדול הגיעו לערי החוף
מהגרים יווניים, עובדי אלילים, שבלבם בערה אש שנאת עולם
לשכניהם היהודים. מה פלא, שהיהודים כינו את שכניהם "איש קלון"?
שינוי מה חל, כאשר יונתן החשמונאי השתלט על העיר בעת מסע מלחמה
במישור החוף... זה קרה בשנת 147 לפני הספירה הנוצרית ומאז חשו
היהודים ביטחון ושכונתם גדלה מיום ליום. אך השוני בדתות הפריע
לשני העמים והפריד ביניהם, כמו הים הרחב. כמעט בכל רחוב נראה
מקדש המוקדש לאלוהות אחרת, זכר העמים, שעברו בעיר. כאן נראה
מקדש של האלה היוונית-מצרית איזיס, אמו של הורוס ואשתו של
אוזיריס ולא הרחק ממנו מקדשה של האלילה המקומית - דוקארתו,
שפני אישה לה וגוף של דג. אך ההיכל הקדום ביותר, שנישא על שפתי
התושבים, היה ההיכל של "אפרודיטה השמימית", אשר כידוע נולדה
מקצף מי-הים. ההיכל שכן באחת המערות הגדולות שעל שפת הים.
במערה זו חיו  80 נשים צעירות, שחייהן היו קודש לאלילת-האהבה
והיפה מכל האלילות.
בפי מתנגדי הפולחן, שנערך בתוככי המערה הגדולה, כונו הנשים
'קדשות' או פשוט 'מכשפות' והמערה המיסתורית, שבה חיו נקראה
"מערת המכשפות". איש לא ראה אותן מעולם באור היום. איש לא ידע
ממה התפרנסו, מי דאג למחייתן, אך פעולתן המזיקה הייתה ניכרת
בקרב הדייגים ועובדי האדמה הפשוטים, שגידלו בצל, המפורסם בכל
הארץ ושדותיהם הניבו תבואה, שהיו מוכרים בתוך בסיליקאות.
מעשה בדייג אחד, שחזר מדיג הלילה עם שלל מזער ומרוב כעס קילל
את המכשפות הארורות, שהרחיקו את הדגים מרשתו. ולמחרת השתוללה
סערה איומה, שניפצה עשרות דוגיות וקרעה את הרשתות, שהיו מתוחות
לא הרחק מהחוף. או שלפתע בלי כל סיבה שיבולי החיטה והשעורה,
שהרנינו את לבבות האיכרים במראן, לקו בשידפון, שהפך אותן לפיח
שחור, המאיים בהשמדת היבול. על-אף התענית שגזרו הזקנים, שירדו
מירושלים, נראה השידפון "כמלא פי התנור" והמשיך להתפשט. עתה לא
היה כלספק, שאלה הם מעשי המכשפות, הבלתי נראות, המתגוררות בתוך
המערה האימתנית.
אף על-פי-כן נמצאו אמיצים ובפרט צעירים, שלא היססו לבקר במערת
המכשפות ולטעום שם מהיין, שהוגש להם ואף לצאת במחולות עליזים
עם המכשפות הצעירות והיפות. האבות בבתי הנוכרים התייחסו
בסובלנות למעשי בניהם. גם הם כשהיו צעירים היו מבקרים בסתר
ב"משכן השמחה" של "אפרודיטה השמימית", שאותה שירתו בנאמנות
כהנות שלה הצעירות, שהפיצו רזי פולחן של אלילתן האהובה הרחק
מאשקלון.. לא היה ספן, שספינתו עגנה בנמל אשקלון, שלא הכיר את
"מערת השמחה", בה יכול היה להתבדר אחרי ימי בדידות הארוכים
וקשים על גלי הים הסוערים.
אך היו גם צעירי ישראל, שהיו מתגנבים בערבים ל"מערת אפרודיטה
השמימית" והם ידעו לספר בסודי סודות כל מיני נסים, שעשו
המכשפות הצעירות, אשרר ידעו בכוח מילה בלבד להביא לחם או בשר
או כד יין, לפי רצונן.
כל זאת סופר לשמעון בן שטח והוא החליט לשים קץ לעבודה זרה זאת,
שהתפשטה אף בקרב צעירי ישראל. יום אחד הופיע באשקלון ופתח מייד
בחקירה. הוא העמיד שניים מתלמידיו, שישמרו בלילות בסביבת המערה
ויפתחו היטב עיניהם לכל הנעשה בה. לא עבר זמן רב ודברים רבים
נתגלו לפניו:, "כבוד הנשיא, אתמול נודע לנו, איך למכשפות יש
כמות כה גדולה של לחמים, בשר ויין, שאותם כאלו הן יוצרות מתוך
האוויר על ידי דברי כישוף. אתמול בחצות ראינו לפתע איש נוכרי
צועד אחרי שתי פרדות, עמוסות שקים כבדים. הוא התקרב אל המערה
ולפתע השמיע קול נכאים, כמו ינשוף."
"כמו ינשוף? אתה יכול להשמיע לי את הקול?"
"כן, זה היה כזה אואוי יי-הו!"
"אואוי יי-הו!" חיקה אותו שמעון בן שטח.
"כן, בדיוק כך ואז ראינו, שאבן אחת שכיסתה את המערה- זזה, נראה
אור של לפידים והנוכרי אחרי שהתקרב אל פתח המערה, החל פורק את
השקים.. הוא לא נכנס ומיד נמשכו השקים והתרמילים על ידי דמויות
העוטות בגד לבן וארוך ואחר כך שמענו צליל של מטבעות. האיש
התרחק ושוב השתררה בסביבה חשכה. ואחר כך לא ראינו עוד מאומה."
"יפה!" שיבח אותם שמעון בן שטח. "עשיתם מעשה טוב ומעתה לא
תצטרכו להקדיש עוד לילות כימים. שובו לבתיכם ובטחו בה'. אך
זכרו תמיד, תהיינה
שפתותיכם סגורת שמרתם על הסוד אף מפני בני ביתכם!"
"שמור נשמור כבוד הנשיא! אדוני עמך בכל מעשיך!"
"אדוני עמכם, בחורי ישראל!"
כבר למחרת ניגש הנשיא לישיבה ובחר בה 80 תלמידים. כולם
בעלי-קומה, חסונים, גברתנים, משכמם למעלה.
"הלילה התאספו במקום פלוני אלמוני על שפת הים כשטליתות שלכם
שמורות בתוך כדים קטנים!"
"לא על גופנו?"
"בתוך כדים! כדים קטנים, שישמרו על הטליתות פן תרטבנה בגשם."
בבוא הלילה השתוללה סערה עזה וגשמים עזים ניתכו משמי עופרת
הקודרים, הים גילגל את גליו בזעם אל החוף ובמרומי השמים הרעידו
רעמים את כל הסביבה. על אף הגשם העז לא חסר אף אחד מתוך
הנבחרים. וכאשר הגיעו כולם, פנה אליהם שמעון בן שטח:
"שמע ישראל, הלילה נשחרר את העיר מנגע המכשפות. מן השמים
יסייעו בעדנו. הסערה והגשמים לא ירתיעו ולא יפגעו בשליחי
מצווה. כי שליחי מצווה התאספו הלילה, כדי לבצע את דברי ה':
"מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). אנו הולכים עכשיו ל"מערת
המכשפות". אני לבדי אכנס ואתם תסתרו בקרב המערה. ותהיינה
אוזניכם קרועות לכל הסימנים שאתן לכם... ויהי אם תשמעו שריקה
אחת, תוציאו את הטליתות מהכדים ותתעטפו בהן. בהישמע השריקה
השנייה -תתפרצו פנימה וכל אחד מכם יבחר לו לבת זוג מכשפה אחת
ולא חשוב: צעירה או זקנה, יפה או מכוערת. אתם תתנהגו כמו כל
בני הנוכרים המבקרים במערה, אך בהישמע השריקה השלישית, הרימו
איש איש את מכשפתו מעל הרצפה וכך החזיקו אותן, עד שנצא אתן.
הישמרו לכם מלהוריד אותן על האדמה, כי אם תיגע מכשפה באדמה,
היא תשאב מיד כוחות סתרים מטבור האדמה, בו שוכנים כל משרתי
כוחות השחור. אך כל עוד שהיא באוויר, היא תהיה חסרת כוחות
כשפניים.
אחרי שהסביר להם את כל שלבי הפעולה, התחיל להתקדם בכיוון
המערה. אחרי שהבחורים הסתתרו מאחורי הסלעים, שעל שפת הים,
הוציא שמעון בן שטח קריאה עמומה, כשכפות ידיו מגינות על פיו:
"אואויי-הו! אואויי-הו!"
עודם הבחורים מתפלאים לקולו של הנשיא המכובד, והנה נפתח פתח צר
במערה וקול אישה נשמע:
"מי זה קורא לכהנות  אפרודיטה השמימית ולמה באת?"

"אני הלך זר, שבאתי ללמוד מכן וללמדכן את תורתי."
הפתח המואר התרחב ושמעון בן שטח נכנס לתוך המערה. רק נפל אורם
של הלפידים על הנכנס והנה האישה שקיבלה את פניו, קראה
בהתלהבות:
"בנות! מהרו וראיתן מכשף גדול שצעיף שלו כולו יבש. איך זה לא
נרטבת בגשם?"
"דבר מה בכך. פשוט התהלכתי בין הטיפות. רק אמרתי את משפט הקסם,
שלמדתי בתוככי הפירמידה הגדולה, ומיד התחלקו הטיפות וסרו מגופי
לשני הצדדים. הרי שמעת בוודאי על הקוסם המצרי הגדול מוזיס, אשר
במקל שלו פיצל את הים לשניים?"
"נדמה לי שהוא היה קוסם יהודי", העירה המארחת, "אמנם הוא למד
הכל מהכהנים המצריים."
"אכן דברים רבים ידועים לי ובחפץ לב אראה לכן כל מה שאני יודע,
אך כאמור באתי ללמוד מכן את תורתכן. אם תועילו, ברצוני לחזות
בדברי כישוף שלכן."
"בחפץ לב", ענתה האישה שכנראה הייתה אם המשכן. "אך בטרם ניגש
לעיקר, תתכבד בסעודה צנועה..."
"רב הודות, אבל שמא אגזול את מנתכם ויחסר לכן מזון ?
"יחסר?" צחקה האישה, "אף אם תביא שמונים אורחים, כמספר הכהנות,
המשרתות את האלילה השמימית -לא יחסר לנו מזון או יין. די לנו
במילה אחת והאלילה שלנו תמלא לנו את כל המערה בכיכרות לחם ובשר
וכדי יין לאין ספור." קראה אם המשכן.
"אכן מופלאים דבריך", קרא האורח, "אך רב המרחק בין הנאמר
והמעשה. אני מציע שנתחיל בתחרות בינינו. אתן תספקו מזון ושתייה
ל- 80 אורחים, כפי שהבטחת ואילו אני בקסמים שלי אביא 80
אורחים, גברים, אחד-אחד, חסונים, גבוהים, חזקים, תאווה
לעיניים, הרואות אותם. רק צליל אחד נחוץ לי ואני מסוגל ליצור
יש מאין. מאה, מאתיים יצורים חיים."
"נסתפק בשמונים, כמספר הבנות", צחקה אם המשכן.
"כדבריך", הסכים אתה האורח.
שמעון בן שטח הרים את ידו אל על, פנה כה וכה, כששפתיו ממלמלות
מילים לא ברורות ולא מובנות לנשים, שעקבו בסקרנות אחרי כל
מעשיו.. לפתע הכניס שתי אצבעות לתוך פיו והוציא שריקה חדה
וממושכת. ושוב הרים ידיים למעלה והמשיך למלמל מילים לא מובנות.
גמר למלמל ושוב הוציא שריקה חדה. בהישמע השריקה השנייה פרצו
דרך פתח המערה  80 גברים גבוהי-קומה, חסונים, גברתנים ופנו ישר
אל הנשים, שבינתיים מלאו את המערה הגדולה.
"האם אלה", העיזה אחת הנשים לשאול. "הם באמת גברים, כלומר
אנשים חיים, כמונו או רק מראות הדמיון, שנגוזים, כמו עשן
חולף?"
"מראות הדמיון" צחק האורח, "התרצו שמראות הדמיון אלה ישימו
עליכן את ידיהם ואז תחושו שדם אדום זורק בעורקיהם? עתה אני
מציע שנתחיל באכילה ובשתייה, שלפי דבריכן לא חסרות לכן, כי אתן
מסוגלות ליצור אותן מתוך האוויר. אימרו נא את מילות קסם שלכן
וניווכח, האם אלה מראות דמיון. אני רק מקווה, שהאוכל והשתייה,
שתגישו להם, לא יהיו מראות דמיון, אלא מזון ממש ויין עתיק
וריחני." "יפה אמרת", הסכימה אתו אם המשכן. "דפנה", פנתה אל
אחת הנשים, "תראי לאורחים שלנו מה כוחך!"
מתוך המון הנשים יצאה עלמה צעירה, ניגשה לאחד הקירות של המערה,
נשענה על אחת האבנים הבולטות מתוכם וקראה בביטחון:
"פאנם את קירקנסם! (לחם ושעשועים, רומית) -פאנדמוניום (כל
השדים )!"
זרועותיה הארוכות והצרות נעו כזוג נחשים. אצבעותיה הארוכות היו
פשוקות אל הקהל, שעקב בדריכות אחרי תנועות ידיה, אל כל גופה,
שהיה נשען על אחת האבנים הבולטות, לא זע ממקומו. עודם הצופים
מביטים על מחול ידיה של הצעירה, זזה האבן ומתוך הפתח שנפתח
החלו להתגלגל כיכרות לחם טרי וריחני. עתה השתנה קולה של הצעירה
ובהצביעה על זרם הלחמים הנע מתוך הקיר, קראה "זהו הלחם שאספק
לכם בלי כל הגבלה, כל עוד תעבדו אותי!"
מיד נחפזו הנשים, נטלו את הלחמים וחילקו אותם בין האורחים.
"סאפו!" קראה אם המשכן, "הבה נשמע מה בפיך!"
מתוך הקהל יצאה אישה, בעלת גוף שרירי. בידיה אחזה מקל ארוך,
שהסתובב במהירות בין שתי אצבעותיה. יש שהמקל הפך לחנית מאיימת,
ואז כל הקהל הצטופף באחת הפינות וכשהתפנה המקום, פתחה בריקוד
כשהמקל מכה בפראות פעם בקרקעית המערה ופעם בקירותיה, אשר ענו
לכל מכה בהד עמום.
"קירות כפולים!" לחש שמעון בן שטח.
בינתיים  קראה בעלת המקל בפראות אל תוך הקהל:
"קארנה! קארנה! קאראמבה! קארנטינה! קארנה ואלה!!"
וכאשר עיני האורחים נעו אחרי המקל, המורם למעלה, נשמעה לפתע
בתוך קהל המכשפות קריאת ניצחון:
"קארנה ואלה! קארנה ואלה! קארנה ואלה ! הנה בא הבשר שהאלה
מספקת לנו!"
ואמנם מתוך אחת האבנים, שהפכה לפתח צר, החלו לגלוש קערות חרס
עם בשר. אחת המכשפות נטלה אותן במהירות והגישה ליתר הנשים,
שמיהרו להגיש אותן לאורחים:
"אנא התכבדו בבשר טרי וחמים, שגבירתנו השמימית, מספקת לנו!"
"האם אין לכן טבחית מעבר לקיר, שמכינה לכן את הבשר?" שאל שמעון
בן שטח.
""טבחית? מעבר לקיר? שמא תצא החוצה ותיווכח, שמעבר לקיר אין
מאומה. רק אוויר. אמנם עכשיו יורד גשם עז, אך אתה הרי אינך ירא
מפני הגשם. אין שום קיר כפול ואין אפרודיטה השמימית חסרה אי
פעם מזון או יין האהוב עליה... ועתה שמא חשקה נפשך ביין עתיק
וריחני. אכן נקטאר ואמברוזיה (מזון ומשקהה של אלילי יוון).
דיוניסיה, הגישי לאורחים שלנו יין, אבל עתיק ומתוק!"
מתוך קהל הנשים קפצה נערה פראית. בידיה אחזה מצלתיים ולקצב
המנגינה פתחה במחול פראי בין הגברים, שפנו לה מקום
"מה אתם בורחים?" קראה בקול צרוד, "האם אתם באמת גברים?  הבה
נראה את כוחכם בשתייה. הו, דיוניסוס, הו, בכחוס! נתחיל
בבכחנליה וייהרס העולם שבחוץ. וינו וינצט!  (היין מנצח,
רומית), אוינו ניקה (ניצחון ליין, יוונית)
"אוינו-ניקה! אוינו-ניקה! אוינו- ניקה!!" קראו כל הנשים שלוש
פעמים.
תוך מהומה, שהשתררה, נראה לפתע פתח וממנו הוצאו סלים עגולים
וגדולים. ובתוכם בקבוקי יין, שאחרי שנפתחו הציפו את כל המערה
בריח מתוק ומשכר.
"גביעים!" קראה אם המשכן.
ומיד מתוך פתח אחד, שלא נראה קודם, התגלגלו גביעים נוצצים,
שחולקו חיש מהר בין האורחים.
לא היה צורך לבחור בנשים. אישה אישה התיישבה על יד אחד הגברים
ודאגה לכך שהגביע יהיה תמיד מלא. עודם שותים ואחת הנשים אחזה
בקתרוס והחלה לנגן מנגינה עליזה למחול. אם המשכן תפסה תוף
ותופפה בקצב.
"צאו במחול!" קראה בעליצות, "אם עדיין הרגליים נושאות אתכם!"
לסימן נסתר של שמעון בן שטח, קפצו הגברים והחלו להתחולל עם
הצעירות. הקתרוס ניגן, התוף ליווה את המנגינה. עוד מעט הצטרפו
כמה חלילים וכל המערה התמלאה בין רגע במתחוללים עליזים.. אף
האורח המכובד, נדמה היה שאף הוא משתתף בשמחה, כי הוא שרק לו
בעליצות לקצב התוף. לפתע הכניס את אצבעותיו לתוך הפה ושריקה
חדה וצורמנית פילחה את האוויר. אין זאת כי השריקה היתה סימן
לשיכרות, כי הבחורים הגבירו את קצב המחול  ומתוך התלהבות יתר
הניפו את  המכשפות הצעירות למעלה וכך רקדו אתן.. תחילה נופפו
המכשפות ברגליהן לאות שהן נהנות מצורה זאת של מחול, אך כעבור
זמן מה פנו באי-סבלנות אל הגברים:
"תורידו אותנו, הרי אנו לא ציפורים!"
"הניפו אותן על הכתפיים!" קרא אל הבחורים שמעון בן שטח.
רק כאשר יצאו ראשוני הבחורים החוצה לתוך הלילה הגשום והסוער,
הבינו המכשפות, שאין אלה משחקים, והן החלו לבעוט ברגליהן ומכות
בידיהן בפני החוטפים. ואז נשמעה קריאה:
"כל מי שאינו יכול לעמוד בפני המכשפות, יעקוד את ידיהן
ורגליהן. נחמיה נפץ את כדך!"
מיד מיהר נחמיה וניפץ כד גדול, שהיה מוסתר לא הרחק מהמערה. הוא
הוציא מתוך הכד כל מיני חבלים קצרים וארוכים וחילק אותם בין
הבחורים, שחשו את נחת זרוען של המכשפות. וכאשר היו עקודות ודמו
לשקים על כתפי הבחורים החסונים, קרא שמעון בן שטח:
"עדיין לא כלתה עבודתנו. עדיין נשקפת סכנה חמורה לתושבי אשקלון
מכהנות אלה, המפיצות עבודה זרה בבתי אזרחים מכובדים ומקצצות
בכל נטע צעיר ובריא. ולכן שמעו את דברי מכשפות, שהקמתן את קן
הצפעונים בעיר אשקלון. אני שמעון בן שטח, נשיא ישראל, על דעת
המקום  ועל דעת כל העדה, לאחר שראיתי במו עיני את מעשי כישופים
שלכן, דן אתכם למות, כי כה אמר ה' אלוהינו: "מכשפה לא תחיה".
עוד הלילה אשמיד את השרץ, המאיים על חיינו ואחרי שבמו עיני
ראיתי את מעשיו, אין לי צורך בסניגורים, שישתדלו בק"ן טעמים
לטהר  אותו. בחורי ישראל, טלו את החבלים ותליתם את המכשפות
בהיכל העמודים. ואם לא יספיקו עמודים, נתלה אותן על העצים,
שצומחים לאורך שפת הים. כאן תשארנה תלויות שבעה ימים ושבעה
לילות, על מנת כל העם   יווכח, שאמנם נעשה צדק ושאין לו עוד מה
לחשוש מפגיעות המכשפות הארורות.
כשקמו למחרת תושבי אשקלון וראו את המכשפות, קראו רבים קריאות
שמחה, כי הנה סר הפחד מפני מעשי כישוף שלהן ואף  סולקו לתמיד
המדיחות, שסיכנו את חיי בניהם. אך היו גם בתים, שבתוכם נשמעו
יללות כאב ובכי. לא עברו עשרים וארבע שעות והגופות של המכשפות,
על אף הוראתו של הנשיא שמעון בן שטח, שתהיינה תלויות שבעה ימים
ושבעה לילות, הוסרו באופן מיסתורי והובאו לקבורה במקום לא
ידוע.
אך גם אחרי מותן לא פסקו המכשפות מלפגוע באזרחים ישרים. הראשון
שנפגע וחש את נקמתן של המכשפות היה בנו של שמעון בו שטח, אשר
דן אותן למות. אכן למכשפות הצעירות שבמערת אשקלון היו בעיר
ובסביבה אבות ואחים ואף חתנים, שרצו לשאת אותן לאישה, לאחר
שתסיימנה את השרות במשכן אפרודיטה, והם החליטו לנקום בנשיא
האכזרי על התלייה ההמונית שביצע. לא עבר שבוע ולפני בית הדין
הופיעו שני עדים נוכרים, שהעידו באלפי שבועות, שאחד המבקרים
הקבועים במערת אפרודיטה היה לא אחר, אלא בנו הצעיר של  שמעון
בן שטח.
"ומה עשיתם אתם בתוך המערה?" חקרו אותם חברי בית-הדין.
"אנחנו סתם מתוך הסקרנות הצצנו פנימה. חלילה לנו לבקר במערה
זאת. אנחנו אזרחים מכובדים, בעלי משפחות  מכובדות וכל אזרחי
אשקלון יכולים להעיד. סתם מתוך סקרנות. אך איך נדהמנו, כשהצצנו
וראינו את הצעיר של כבוד הנשיא יושב על יד אחת המכשפות, גביע
יין בידו והוא בושה לספר מה עשה.."
"האם יש עוד מישהו שראה אותו?" המשיכו חברי בית-הדין לחקור
אותם.
"רבים בוודאי היו שם מבני העדה היהודית, שאין אנו מכירים אותם,
אבל אם ברצונכם בעד יהודי, נוכל להביא אותו."
"אכן הביאוהו ויעידו!"
ואכן נמצא איש שפל מדלת העם, שתמורת שלמונים רבים, שקיבל
מהנוכרים העיד, כפי שנתבקש:
"אני גר בשכנות עם אנשים אלה ואנחנו ביחסים טובים. כן, אני
זוכר, כאילו היה זה היום, כשנשמעה דפיקה בהולה בדלת ביתי וכאשר
פתחתי אותה, פרצו שניים לחדרי וכל  עוד נשימה בפיהם יודע אתה
זכריס את מי ראינו עכשיו במערת המכשפות ? פשוט לא האמנו
לעינינו. בנו הצעיר של הנשיא שלכם יושב בחברת מכשפה צעירה,
גביע מלא יין בידו והוא משחק אתה, כמו אחד המלחים הפשוטים. אנו
ממש חרדים לעתיד נערינו. איך אתם אומרים: "אם בארזים נפלה
שלהבת-מה יעשו אזובי קיר?" כולנו התרגשנו מאוד ורבות התלבטנו,
עש שהחלטנו כל שלושתנו, שיהיה איש בנו של מי שיהיה, כולנו
חייבים לסייע בידי הממונים על "ובערת הרע מקרבך!"
"התוכלו אתם שלושתכם להישבע, כי אמנם דברי אמת בפיכם?"
"נישבע על כל הקדוש עלינו," ענו שלושתם כאיש אחד.
ואכן הם נשבעו שלושתם, איש איש על פי אמונתו ושבועתו של העד
היהודי הכריעה את כף החובה. בנו של הנשיא  שמעון בן שטח נדון
בידי חברי-הדין למות-בסקילה. בלב שבור, כשדמעות זולגות מעיניו
אישר הנשיא את פסק הדין.
המון רב ליווה את בנו של הנשיא למקום הסקילה, אל הגבעה הנישאת
מעל כל בתי העיר. וכאשר הגיעו למקום הסקילה, נעמד העלם זקוף
ראש וקרא בקול גדול:
"אם אמנם יש בי עוון זה -לא תהא מיתתי כפרתי, אך אם חף אני מכל
פשע ואין עוון בי- תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי ודמי בראשם של
העדים!"
שמע זאת העד היהודי ואחד הנוכרים, אזרח מכובד, אשר על-אף כי
כאב על מות בתו, שהנשיא תלה, לא היה מוכן להיות עד שקר ושניהם
קראו:
"עדי שקר אנו!"
קריאות זעם נשמעו מתוך הקהל והנשיא הנרגש מיהר אל בנו הכפות,
חיבק אותו בעוז ונישקו על שתי לחייו:
"סלח לי בני, על כי אף אני חשדתי בכשרותך. מיד ניגש לבית הדין
ונבטל את פסק-הדין. איש לא יעיז לפגוע בך, כל עוד אני חי!"
"חלילה לך מלעשות דבר כזה", קרא לעומתו העלם. "האם לא אתה
לימדת את כל הדיינים ואף התווכחת עם בן-זוגך, יהודה בן טבאי,
ששופט צריך לשמור תמיד על העיקרון, שדין שנגמר - אין לבטלו?
האם לא נזפת בו קשות, כאשר הרג עד זומם לאחר שנהרג הנידון חף
מפשע?"
"אך כאן מדובר בחיים שלך!"
"אכן אבי, דין בנך כדין כל ישראל ודין שנגמר - אין לבטלו. חברי
בית-הדין נהגו בהתאם לדרישתך: "הוי מרבה לחקור את העדים והוי
זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" והעדים לא היו צריכים
ללמוד מחברי בית-הדין. הם באו מוכנים כששקר בפיהם ומצאו מקום
נוח לפגוע בו."
"הפעם יצטרכו חברי בית הדין לשנות את פסק דינם. הרי זאת היא
מזימה שקופה. איך לא חקרו את העדים מה יחסם ומה קרבתם למכשפות,
שנידונו למות?"
"לא שמעון בן שטח, נשיא ישראל, יבקש על חיי בנו. הרוצה אתה
שבשווקים יאמרו הבריות: "הנה עצרו את בנו של שמעון בן שטח ומיד
לחצו על העדים, שיודו כי שיקרו" ועוד יגידו: "חכמים נושאים
פנים לבניהם, ומחזירים אותם לא כדין מבית הסקילה". לא, אבא, אם
רוצה אתה ששמו של הנשיא שמעון בן שטח ישא על שפתי העם בכבוד
ובגאווה, עשה אותי כאסקופה, אף אם אין בי כל עוון!"
להט דבריו של הצעיר זעזע את נימי נשמתו של הנשיא והוא נזכר
בימים, כשהוא נלחם בלהט בעיקרון: "יקוב הדין את ההר". הוא נשק
עוד פעם את בנו ונתן סימן הראשונים, לפי הדין, הטילו חברי הדין
שדנו אותו למות, את אבניהם בעלם, שעמד כפות לעמוד הקלון.
בהיסוס ובידיים רועדות הטילו את אבניהם, שהחטיאו. בעקבותיהם
ניתך מטר אבנים גדולות מצד ההמון. היו אלה קרוביהם של המכשפות,
ששמחו לבצע את זממם בגושפנקה של החוק. קריאות כאב נשמעו מפי
רבים , שראו את העלם חף מפשע תחת מטר  האבנים, שהפכו אותו בזמן
קצר לגל גדול וגבוה. וכאשר נערכה הלוויה, השתתפו בה המוני
ישראל, שהזילו דמעות כנות על מות העלם האמיץ, שעשה מה  שעשה
למען כבוד אביו הנשיא.
שנים חלפו. עמים רבים השתלטו על אשקלון. מהקבר לא נשאר זכר ואף
המערה, שנסתמה על ידי בחורי שמעון בן שטח, נעלמה הרחק הרחק בין
גלי הים, שכבשוו להם במשך השנים את החוף החולי.
                                         
    ד
"אכן סיפור עצוב, עצוב מאוד", אמרתי "בטוחני, שלו חיו היום
המכשפות באשקלון, יכלו להתקיים ואיש לא היה פוגע בהן. הן יכלו
להופיע בלהקה, כמו "הכושים העברים" שמזמינים אותם  לאירועים
תרבותיים או אף לפתוח כאן מועדון שייקרא  בשם מתגרה: " שמונים
מכשפות". מה עוד אומר? ריגשת אותי בסיפורך העצוב. הוא היה כה
משכנע וכה מלא פרטים, כאילו אתה בעצמך ראית את האירועים או
אפילו השתתפת בהם."
"אמנם השתתפתי בהם", ענה לי האיש, "הבט", קרא, שוב נתגלתה
המערה.
"מה יפה היא עכשיו!"
הבטתי בכיוון שהצביע עליו, אך מיד הסתובבתי:
"האם לא אמרת לי, שאתה בעצמך השתתפת באירועים אלה? אין זאת כי
התלוצצת".
אך איש לא היה על ידי ולא בכל הסביבה על החוף. אף לא נראה פתח
המערה, שראיתי קודם. האם חלמתי בהקיץ? אני מוכן להישבע בכל
שתרצו, שהוא עמד על ידי וסיפר לי כל מה שסיפרתי לכם. או שמא
תעתעה בי אחרי שנים כה רבות אחת המכשפות מאשקלון, שהרוח מהים
נשאה את שמה והוציאה אותה מתוך הנשייה?
דפנה ? סאפו ? דיוניסיה ?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם מישהו שואל
אותכם אם אבא
שלך 'ערומקו',
אז אל תענו לו!



(אחד שאכל אותה
כשהיה קטן)


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/4/01 19:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה