איפה הן אותן המילים היפות
שהייתי קוטפת כפרי תאווה
והמקצב השגור והטוב של ארבע פעימות
אוזניי התייתמו משירי אהבה
הן זה זמן לא מועט שאינני נטרפת עוד
בידי שגיונות על אוטופיה, שלום ורומן תמים,
הן זה זמן לא מועט ש"זמן" הפך ליותר
מסתם דרך לשים חיץ בין הימים
איפה אותן השקיעות בצבעי ארגמן
שהייתי שמה בהן מבטחיי,
לאן נעלמו נפלאות הטבע המזמינים
ואותה הפליאה הסקרנית אל ספונותיו של הגוף החי.
היכן את, ילדה חייכנית וטובה
שהייתה מחזירה לי קריצה בראי בכל בוקר?
ואת, האופטימיות המוצגת לראווה
בעבור שובך, כנראה, אאלץ לשלם ביוקר
ואתם, צמד רעים, ההשראה והשירים,
טרף קל לכל רשע,
שובו אלי
בבקשה. |
