נטיפים של אנושות מוכנסים אל תוך סיר קטן, צפים להם, והסיר
עולה על גדותיו.
נוזל סמיך וחם גולש ממנו בגסות, מאיים לשאוב ללא רחם כל שנקרה
בדרכו.
הסחף חזק מדי, ערפול חושים, העולם אובד במבוכים, מטולטל בינות
משעולי הסיר הקטן, כלוא בשלשלאות ברזל קרות.

ואז מבחין בבבואה שלו, בתוך כתלים מתכתיים, נועצת בו מבט
מתריס, מלא תיעוב, מבטו שלו, מזעזע ומחריד.
זיעה חמה ניגרת על מצח העולם, מתמזגת עם שפתיו, והוא מתעוות
לטעמה המר, יורק את הפרשות גופו שלו.

קול דממה דקה.

הוא מתאדה אל האויר ויוצר בועות, שעטנז בועות צבעוניות. והן
כמו הכינו עצמן מראש לרגע הזה, נעלמות בעקביות, בחטף, כל אחת
בתורה, ומפזרות תפרחת של אבקה בריח קסם, שמחלחלת ומזריעה עצמה
בבטן אמא אדמה.
וכל הטוב עולה על גדותיו.

כך נברא העולם בפעם השניה.