אני תוהה לי

אילו מרחשי לבי טרם העליתי על הכתב?
אושר, בכי, כיסופים
ליטוף חמה, עלה של סתיו.
כל זאת ועוד כבר סיפרתי, שוררתי
הן אומר ואתוודא-גם פירות טובים קצרתי,
ועתה מהרהרת אני בעניין מיוחד
האם נדמה לי כי הרגשות הללו חברו לאחד?
כשהגשם מתדפק על החלון
והלב נסחף עם המבול
הוא נופל קרבן, בגווני אדום-לבן
אל צפורניו של הבלבול

משחר הימים נהגתי לתור אחר הדרך הסוגה בשושנים
טובלת מלוא הבשר בתמימות
או שמא הולכת שולל אחר רצונות ישנים?
"הוא משוך כחותם על שפתיה", כך נהגו הם לומר
ואני מתמסרת לרגש, הופכת מתוק כל חמוץ ומר

מתאווה לתקן עוולות עולם
זרע המשך לילדי הפרחים
בונה עקרונות שעוד עומדים על תילם
להלל ולשבח מעשיי מלאכים

אבל
אותו המשפט מהדהד בראשי באופן בלתי מבוקר
"חייך הם לא אלא תסריט הוליוודי מוכר"
ובכן, יקיריי, איש לא מינה אתכם לנביאי צדק
שכן לא ידי היא זו הלוחצת על ההדק,
ולא אחת נתקלתי בגבה מורמת, על מה ולמה?
הרי לא אני היא זו היוצרת את הדרמה

ויש בכלל טעם לחזור על הדברים?
"אל לו, לאנוש, לשנוא", חקוק בספר הספרים,
ו"יצר לב האדם רע מנעוריו"?
אולי אשאל את הגוועים בשדה הקרב

כנראה בחלתי בשזירת הזרים
או אולי אני פשוט מושפעת מחודשי החורף הקרים,
"התבגרת", הם לוחשים בחיוך מעושה
אך בלא יודעין כי זוהי רק תחילת המעשה...
ועוד בקרבי מרצדת להבה
שלהבת זהובה בדמות אלת האהבה

כפי שוודאי נוכחתם לדעת
עמי הבלבול מיודד
לא ערב לחיקי פרי עץ הדעת
הידד לנאיבית, הידד!