קולי כרחש הרוח בשבילך. אינך מגיבה כאשר חולפת היא על פנייך,
אינך מגיבה למילותיי.
בחרת להסתכל בי מבעד מסך שחור,
חשכה תמידית סוררת בין לבך ללבי ורק לעתים קרן אור מזדנבת אל
ליבך ואת מביטה בי לרגע,
אך רגע זה קצר הוא, והרי לאחריו תסתיריני מאחורי המסך.
האם פני נפשי מכוערות לך כל כך? האם אהבתי תרחיקך?
אינני יכולה להסתכל עלייך מבלי לראות את הכנפיים שבתוכך,
אינני יכולה לא לבקש לעוף איתן, אך איך תוכלנה הן לעוף עמי,
והן הרי כלואות.
אין אני יכולה לבקשך שתאהביני, משום שהאהבה היא הפתעה.
לא יוכל האדם לבקש להתאהב ולא יוכל הוא לבקש להיות אהוב.
ואשקר אם אגיד שזנחתי תיקוותיי, שורשיהן עמוקים בלבבי ולא הזמן
או המרחק יוכלו לעקרם.
וכה רציתי לשחרר את לבי מייסוריו וכה רציתי לשחרר אותך מאהבה
חונקת אשר אינה גורמת לך להרגיש דבר.
אך אדמת לבי קשה היא, ועץ אהבתי אלייך שילח בה שורשיו.
מעדרי כאב וסערות הצער לא יעקרו אהבתי אלייך מלבי ואיתה ישארו
ניצני תקוותי שלא יפרחו לעולם, וזאת על מנת שלא ייבלו בטרם
עת.
סילחי לי על אשר בלבי,
לו רק יכלו הדברים להיות אחרת-
אך אינם.
כולי בושה מהמחשבה שעודני מאמינה,
אך איך אוכל לנטוש רגשות כה טהורים?
איך אוכל להפנות את גבי למה שנמצא עמוק בתוכי?
אני מתנצלת על שהינני כאן, מחזיקה ולא מרפה, אך אינני יכולה
להרשות לעצמי לעזוב,
סילחי לי אם כבד מטען רגשותיי, אך אני זקוקה למי שישמרם,
ידייך אז נראו פנויות,
עכשיו אני יודעת ששגיתי.





23.4.03
(וגם מילים אלה חלפו על פניה מבלי לגעת.)