אני חושבת שעמדתי שם בערך חצי שעה. עמדתי והסתכלתי על הבניין
הזה שנראה תמים עד שרואים את השלט הזהוב שמעל לדלת הכניסה.
נגיד, אם מישהו עובר שם מאחור ולא יודע מה זה, הוא יחשוב שזה
סתם בניין. אולי בית מגורים, אולי יש שם משרדים, לא משהו
מיוחד, אבל אם הוא יעשה סיבוב סביב הבניין הוא מיד יראה את
השלט ויבין שזה לא סתם עוד בניין מני רבים, ושהאנשים שנמצאים
שם הם לא סתם אנשים, יש סיבה שהם שם.
רגשות האשמה שלי רק גברו עם כל דקה שהשתהיתי מחוץ לבניין.
פחדתי. פחדתי להכנס לשם, מעולם לא הייתי במקום כזה ופחדתי
להכנס. רצו לי בראש תמונות מסרטים שראיתי, תמונות שתמיד נשארו
הזויות קצת, לא מציאותיות. מהרגע שאמרת לי שאת הולכת לשם
התמונות הללו לא עזבו אותי. תהיתי אם גם שם יהיה ככה..
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק עבר עד שהתחלתי להאיץ בעצמי להכנס
פנימה. זה לא שכל התחום היה לי זר, ידעתי הכל בדיוק כמו שאת
ידעת. תמיד ספרת לי על הפסיכולוגים שלך, אחר כך גם על
הפסיכיאטר. גם ההורים שלך תמיד דברו איתי, תמיד הסבירו. מעולם
לא הייתי במצב של חוסר ידיעה. ועכשיו, עכשיו זה הפחיד אותי כי
הכל נראה הרבה יותר רשמי, ידעתי שאת לא בסדר כבר לפני הרבה זמן
אבל רק עכשיו אישרו לי את זה. עכשיו את במוסד פסיכיאטרי,
רופאים מקיפים אותך כל הזמן.
עכשיו את...חולת נפש. באופן רשמי.
את לא יודעת כמה זמן לקח לי להגיד את המילים האלה.. "חולת
נפש". זה נשמע לי כל כך איום. והרגשתי כל כך רע עם עצמי, על כך
שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה, עם ההגדרה. על זה שהגדרה שוברת
אותי.
בסופו של דבר נכנסתי. הרמתי טלפון לאמא שלך והיא אמרה לי איפה
את. לא רציתי לשאול אף אחד שם. כשנכסנתי לחדר שלך ראיתי אותך
שוכבת על המיטה עם ספר. בהתחלה אפילו לא שמת לב שבאתי ואני
לקחתי את הרגעים האלה בשביל להרגיע את עצמי. אני זוכרת שחייכתי
כי היתה לי כל כך מוכרת הסיטואציה, לראות אותך שוכבת על המיטה
שלך עם ספר, ועם זאת עלו דמעות בעיניי. הרי זה לא החדר שלך
בבית, זה החדר שלך במוסד.
לאחר דקה או שתיים שמת לב שאני שם ואני ניגשתי לחבק אותך. אמרת
לי שכל הבוקר חיכית לי. אמרתי לך שהתגעגעתי. לא אמרתי לך
שפחדתי.
הסתכלתי על החדר שלך וראיתי את הפרחים שקישטו אותו. חייכתי
למראה המרגניות הרבות, ידעתי שאמא שלך הביאה אותן, תמיד היו
בבית שלכם מרגניות. פתאום נזכרתי שגם לי יש משהו בשבילך, פתחתי
את התיק שלי והוצאתי משם מתנה ארוזה בנייר עם דובים קטנים
ורודים וסרט כסוף. את חייכת והסרת את הנייר בעדינות והתרגשות
כאחד.
"וואו!" אמרת כשראית את הציור. התחלתי לצייר את הפרוטרט הזה
שבועות לפני אותו יום. הייתי אצלך ואת ראית משהו בטלוויזיה,
אותי זה לא עניין אז לקחתי נייר ועפרון והתחלתי לצייר אותך. את
שאלת מה זה ואמרתי שכשזה יהיה גמור את תראי. כשנגמרה התוכנית
שמתי הציור בתיק ושכחתי ממנו. עד שנכנסת למוסד. אחרי שנפרדתי
ממך הלכתי הביתה ונזכרתי ברישום. הוצאתי את כל התמונות שלך
שהיו לי וסיימתי את הרישום. מעל ראשך הוספתי ורדים ולמטה
באותיות דפוס כתבתי "דניאל תמיד הכי יפה".
"תודה..." לחשת ונתת לי נשיקה על המצח. "זה מקסים.."
חייכתי.
אחר כך נכנס רופא לחדר, שאל אותך איך את מרגישה. "מעולם לא
הרגשתי יותר טוב" את אמרת וחייכת אליי. הרופא שלך הסתכל עליי
וחייך, "אם זה מה שאת עושה לה, תבואי כל יום". אמרתי שאני באמת
רוצה לבוא כל יום. הוא ביקש ממני לצאת לכמה רגעים כי הוא רוצה
לדבר איתך קצת. כשחזרתי את שכבת במיטה, בוהה בתקרה. התיישבתי
לידך ולפתע התחלת לבכות. הכרתי את התקפי הבכי שלך. חיבקתי אותך
עד שהפסקת לבכות. אחר הושטת יד לצנצנת הכדורים שעמדה על השידה
ובלעת אחד. "אני כבר יכולה בלי מים" אמרת והתכווצת במיטה, עם
הגב אליי. ליטפתי את השיער שלך וחיכיתי איתך עד שהכדור יתחיל
להשפיע. ואז אמא שלך נכנסה. "עינתי אני חושבת שכדאי שתלכי
הביתה, היא אחרי כדור נכון?" הנהנתי בראשי לאות כן ואמא שלך
אמרה שבטח תרדמי עוד מעט ושאין טעם שאני אהיה פה. היא הציעה לי
טרמפ אבל סרבתי, דווקא התחשק לי ללכת לבד ברגל.
כל הדרך חשבתי עלייך ובכיתי, בכי שקט כזה שרק שוטף את הפנים.
פחדתי שתדרדרי. אני יודעת שבתי חולים אמורים לעשות את הבנאדם
בריא אבל משום מה היתה לי הרגשה שזה שאת במוסד עכשיו יעשה לך
את ההפך, יתן לך רשות לאבד שליטה על עצמך, רק כי יש מישהו
שיטפל בך כל הזמן.
כשחזרתי הביתה חפשתי את התמונה של עידן שהשארת אצלי. אני זוכרת
שכל הטיול השנתי זיינת לי בשכל על כמה שהוא חמוד ומדהים וכל כך
נחמד וחכם. חצי מהזמן ניסית למצוא רגע שתוכלי לצלם אותו. ורק
אחרי שהצלחת נרגעת. כל כך הצחקת אותי.
בסופו של דבר מצאתי את התמונה והתחלתי לצייר אותו. את יודעת
שתמיד כשאני בלחץ או שאני במצברוח אני מציירת, ועכשיו הרגשתי
צורך לצייר לך, כדי לשמור על החיוך שלך. וידעתי שבמניה דיפרסיה
יש גם רגעים פחות עצובים אבל הנטיה שלך תמיד היתה לדיפרסיה.
יום למחרת, כשבאתי את היית בסוף התקף בכי, אמא שלך אמרה שהוא
היה ממש ארוך ושלקחת שני כדורים הפעם. אמרתי לה שאני אחכה עד
שתתעוררי. בינתיים לקחתי את הספר שלך וקראתי.
כשהתעוררת נראית כמו נסיכה, לחיים סמוקות ושפתיים אדומות
אדומות. "עינתי..." את אמרת בשקט וחייכת. "כן, בובה יפה?"
אמרתי וניגשתי אלייך.
"חלמתי עלייך," אמרת וחשבת לרגע, משחזרת את החלום במוחך. "את
הלכת בתוך מקום בועתי שכזה... אבל לא בועה טובה כזו, בועה
שחורה... וכל הזמן ירד עלייך גשם ואת שתית אותו עד שבסוף,
כשהוא הפסיק, לא ראו בכלל שירד שם גשם. וזהו אני חושבת.. זה מה
שאני זוכרת. מוזר נכון?"
"כן.. זה מוזר..." אמרתי לך, כדי שלא תדאגי, לא רציתי לספר לך
שחלמת אותי בדיוק, שאני הולכת בתוך מן בועה שחורה ועושה שלא
ידעו שבכיתי. בולעת את ה"גשם" שלי.
"עכשיו את בסדר, נכון?" שאלתי אותך והנהנת בראשך לאות כן, "ואת
לא מרגישה חולה?" את נשמת נשימה עמוקה, "אני לא מרגישה חולה,
כי את יודעת שזו לא מחלה כזו שהגוף מרגיש אחרת... זה רק
ההתקפים האלה. כל עוד שאני לא בהתקף אני מרגישה בסדר. בסדר
פלוס ענן שחור שמרחף מעל הראש שלי ומזכיר לי שכל שניה אני
יכולה ליפול."
הוצאתי את הציור של עידן מהתיק שלי ונתתי אותו לך. את צחקת.
ואז בכית. לקחתי את הצנצנת מהשידה והשוטתי לך כדור. "לא בובי,
זה לא התקף..." וחיבקת אותי.
"הזמן שאת בסדר, הוא כמו פעם או שזה כבר פחות?" שאלתי וידעתי
מה את תעני, ידעתי שתגידי שיש פחות זמן שאת מרגישה בסדר עכשיו,
ושבגלל זה את פה כי היו לך יותר התקפים והם נהיו יותר קשים
וכבר לא היית יכולה לעמוד בזה.
"אני רוצה לעזור לך, שהמצב שלך ישתפר כבר... אני לא מסגלת
לראות אותך ככה, להרגיש את הענן הזה השחור שלך."
"את עוזרת לי, בעצם זה שאת פה. עזבי את זה שאת פה, עצם זה שאת
קיימת." חייכתי אלייך ואת לקחת כדור. "אני מרגישה את זה בא
וממש אין לי כוח" אמרת ואני הנהנתי בראשי. אז אמא שלי התקשרה
ואמרה שהיא בסביבה והיא רוצה לאסוף אותי באותה הזדמנות. חיבקתי
אותך ונפרדנו.
למחרת בבוקר, כשהייתי בבית הספר אמא שלך התקשרה, היא אמרה לי
שמהלילה את לא מפסיקה לבכות, שאת נרדמת ומתעוררת ובוכה
ושהרופאים כבר לא יכולים לתת לך יותר כדורים ושאין להם כרגע מה
לעשות, שהם יחפשו כדור אחר, משהו יותר חזק. ביקשתי לבוא אבל
היא לא הרשתה לי, אמרה שאין טעם, שזה רק יעשה לי רע וגם ככה
היא לא במצב שהיא תוכל באמת להתייחס אליי. היא אמרה שהיא תתקשר
כשתרגישי יותר טוב. לפנות ערב באתי, אחרי שאמא שלך אמרה לי
שנרגעת ושתשמחי לראות אותי. כשהגעתי אמא שלך אמרה שחושבים
שאולי זה דיכאון קליני אחרי הכל, שהם כבר לא בטוחים.
התיישבתי ליד המיטה שלך, את היית קצת מנומנמת ולקח זמן עד
שהתעוררת לגמרי.
"כשאני ארגיש יותר טוב, נלך לים?" שאלת בבקול התמים והמתוק שלך
שגורם לך להשמע כמו ילדה קטנה.
"בטח שנלך לים. ברגע שהרופאים שלך יגידו שאת יכולה לצאת החוצה
אנחנו נלך לים ונשב שם כמה שתרצי."
"ונלך לסרט הישראלי החדש?" תמיד סחבת אותי לסרטים ישראליים
ולמדתי לראות את היופי שבהם בזכותך.
הבטחתי לך הכל, "עד חצי המלכות יקירתי" אמרתי ואת צחקת. שאלת
אותי מה שלומי ואמרתי שאני בסדר ושאני מפחדת עלייך. את אמרת
שאין לי מה לפחד ושאת תהיי בסדר. "אני לפחות מקווה" אמרת
וראיתי את העצב מזדחל לתוך העיניים שלך.
"נמאס לי מזה!" את צעקת. כבר הרבה זמן לא שמעתי אותך צועקת
באמת וזה היה לי מפחיד ואז את התחלת לבכות וחיבקתי אותך ונתתי
לך כדור כי ידעתי שזה כן התקף הפעם.
"נמאס לי מזה... את יודעת, עינתי, לפעמים אני חושבת שאם כבר
נתקעתי עם מחלת נפש, אז הייתי רוצה משהו יותר מעניין,
סכיזופרניה או משהו. דיכאון זה סתם, ואומרים שיש לי מניה
דיפרסיה אבל אני חושבת שזה דיכאון קליני. אני רק מדוכאת, אין
בזה שום דבר מעניין. יש מלא אנשים שיודעים מה זה להיות
בדיכאון, אז אצלי זה קצת יותר חמור, אוקי.. אבל זה לא הופך
להיות יותר מעניין! ארג."
"בובה יפה, זה לא אמור להיות מעניין... ואם תשאלי את
הסכיזופרנים שפה תגלי שלא יותר טוב להם. ואם יצא לך לדבר עם
מישהו עם פיצול אישיות, שזה נשמע סופר מעניין, גם הם לא יגידו
שזה כיף במיוחד...אני מצטערת אם זה לא נשמע מעודד במיוחד, אבל
אל תבזבזי זמן על פנטזיות על מחלות אחרות, תחשבי על להחלים"
"אני חושבת. אבל זה מעייף אותי. אני חושבת שאני הולכת לישון."
נתתי לך נשיקת לילה טוב והלכתי.

בבוקר שלמחרת באתי בלי להתקשר לאמא שלך. היית פשוט חייבת לספר
לך שבערב לפני, אחרי שחזרתי הביתה עידן התקשר, הוא שאל לשלומך
ואפילו ביקש לבוא איתי בפעם הבאה שאני הולכת אלייך. אמרתי לו
שאני אתקשר אליו כשאני אגיע אלייך ואגיד לו איך את מרגישה.
כשהתקרבתי לחדר שלך שמעתי את אמא שלך בוכה, את לא יודעת איך
הלב שלי רעד בכמה צעדים האלה. כשאמא שלך ראתה אותי היא רצה
לחבק אותי, התחלתי לבכות, בכי שקט כזה, אבל לא הבלעתי אותו, לא
היה אכפת לי שידעו שבכיתי.
"בלילה, כשהלכתי, היא היתה בסדר... לא ידעתי שזה יקרה.. והיום
מוקדם בבוקר התקשרו אליי... הם אמרו שהיא לקחה יותר מדי
כדורים.. וכשהם באו לבדוק מה שלומה בבוקר כבר לא הה טעם לעשות
לה שטיפת קיבה... זה היה מאוחר מדי... אני.. אני לא חשבתי שהיא
תעשה דבר כזה..." אמא שלך התייפחה כל כך ואני לא ידעתי אך לנחם
אותה.. רק בכיתי איתה...
"היא לא רצתה להתאבד. היא אמרה לי שבשום מחיר היא לא מתאבדת...
שזה לא בא בחשבון, שהיא תתגבר...  אני חושבת.... שהיא לא
התכוונה.. כנראה שהיה לה התקף קשה והיא רק רצתה לעבור אותו...
אז היא לקחה הרבה כדורים... אני לא חושבת שהיא ידעה מה היא
עושה... היא לא רצתה ... היא לא, לא רצתה..."
ופרצתי בבכי עם קול עכשיו...
אחר כך עידן התקשר וסיפרתי לו, שמעתי איך הוא החניק בכי, ואחר
כך כשהוא בא, הוא בכה, והוא נתן לך נשיקה במצח. הוא אמר שהוא
מצטער, מצטער שהוא לא ניסה ליצור איתך קשר, כי הוא דווקא רצה.
איך לא, יפה שלי? איך הוא לא ירצה?

ואני יודעת שאת לא עשית את זה בכוונה, כבר כמה חודשים שאני
אומרת את זה לכל מי שאומר שהתאבדת.. את לא התאבדת, את נגד
התאבדויות... זו היתה רק טעות, זה לא היה אמור להיות ככה.
אבל לפחות עכשיו לא כואב לך... עכשיו את לא מכווצת במיטה של
מוסד ובוכה, את כבר לא מרגישה אף פעם ריקה, את כבר לא מחכה
לבדיקות של רופאים, את לא צריכה כדורים, את לא צריכה אף אחד.
אבל אני צריכה אותך...

פעם לא יכולתי להגיד שאת חולת נפש... עד עכשיו לא הצלחתי להגיד
שאת מתה.
לפני שלקחו אותך ליטפתי את השיער שלך... את היית כל כך יפה,
נראית כל כך רגועה, ראיתי איך שכל הכאב שהיה בך נעלם, ועל זה
כן שמחתי.
"דניאל תמיד הכי יפה" לחשתי לך, ואחר כך לעידן והוא הסכים
איתי.
עכשיו אני מציירת לו תמונות שלך.


דניאל תמיד הכי יפה. גם כשהיא מתה.