אני כבר לא שונא אותך עכשיו. מקודם שנאתי אותך, אבל אני כבר
לא. אז, אחרי שאמרת לי את מה שאמרת, לא ידעתי איפה לקבור את
עצמי. זה היה כל כך מתחת לחגורה, שבאמת לא היה לי איך להגיב
חוץ מ"לכי להזדיין" ולטרוק לך את הטלפון בפרצוף. רעדתי בכל
הגוף כמו איזה חולה פרקינסון קשה במסיבת אסיד, והיו לי דמעות,
לא של בכי ועצב, אלא של הלם ועצבים. דמעות כאלה שנשארות לעמוד
בתוך העיניים ולא זולגות. דמעות שאי אפשר להשתלט עליהן. איך
יכולת להגיד דבר כזה עלי? עלי. ניסיתי לחשוב ולשחזר את כל
התקופה שהיינו ביחד ולא הצלחתי למצוא שום דבר שאמרתי או עשיתי,
שיגרום לך לחשוב ולהגיד את מה שאמרת. גם את לא הצלחת להסביר לי
מאיפה זה הגיע. "תגובה מוגזמת", את אמרת, "אני לא יכולה לשלוט
על מה שאני חושבת", המשכת, "אני מצטערת, אבל גם אתה אמרת
דברים...". אל תבלבלי לי את המוח. שום דבר שאני אמרתי לא היה
כדי לפגוע. בטח שלא במודע. להבדיל ממה שאת עשית. ואל תגידי לי
שאת מבינה אותי, את לא. את לא יכולה להבין איך הרגשתי בשבוע
שאחרי. גם כל מה שאני מתאר לך כאן לא יכול ממש להעביר את זה.
אני הייתי בנאדם מת. מת, את מבינה? כשהלכתי לעבודה ואמרתי לחבר
שלי שאני צריך לדבר, כנראה שהייתי קצת חיוור, כי הוא שאל אותי
בצחוק אם מישהו מת. הוא לא צחק אחרי שסיפרתי לו.

אבל עכשיו אני כבר לא שונא אותך. בשבוע שהייתי מת נגמרה לי
השנאה. אני חושב שהשמדתי כמעט כל דבר שהיה קשור בך, מחקתי את
מספר הטלפון שלך מכל המקומות שהוא היה רשום ושיניתי את הצלצול
של הפלאפון שלי כי הוא הזכיר לי אותך. חשבתי גם על איך לנקום,
למרות שאני לא טיפוס נקמן, איחלתי שיקרו לך רק דברים רעים
ואפילו תכננתי מה אני אטיח בך אם תתקשרי ואיזה משפט מחץ אני
אשלוף לפני שאני אטרוק לך (שוב) בפרצוף. זה עבר לי. אחרי
השנאה, הייתה לי תקופה של כעס. התפרצתי על אנשים שלא הגיע להם,
ואלה שכן הגיע להם - קיבלו ממני מנה יותר מידי מוגזמת. בואי
נגיד שלא היה נעים להיות בסביבתי. ובואי נגיד ש"לא נעים" זה
בלשון המעטה. אני גם לא כועס יותר. בזמן האחרון אני סתם
מאוכזב. מהכל. בעיקר מעצמי. מסתובב לי עם פרצוף מריר שכזה.
לצחוק הפסקתי מזמן, וכשכבר יוצא לי לחייך פעם ב... אז זה חיוך
בלי חיים בעיניים, רק עם שינוי קטן בזוית של הפה, לא ממש
אמיתי. אני לא אוהב אותי ככה. אני כבר לא אוהב אותי בכלל, ואת
יודעת כמה אהבתי את עצמי.

בכל אופן, אותך אני כבר לא שונא עכשיו. למרות שאולי היה עדיף
לי שכן. כי לשנוא זה נורא קל במצב כזה. זה אומנם רגש קיצוני
וחזק מאוד, אבל גם נורא פרימיטיבי ופשוט. לא צריך לחשוב הרבה.
כל האנרגייה הרעה מתמקדת רק בדבר אחד, וכשאתה למטה כמו שאני
הייתי, זה בדיוק מה שאתה רוצה. הייתי אולי גם מתפשר על כעס.
נכון שכשכעסתי, התחלתי כבר קצת לחשוב על דברים. למה אני כועס,
מה הביא למצב הזה ועוד, אבל היו לי תשובות די ברורות לשאלות
האלה, ככה שעדיין הייתי ממוקד בצד השלילי המובהק של הרגשות
ויכולתי לחיות עם זה. ידעתי שגם זה יעבור לי מתישהו. ששנאה
וכעס הם הרי רגשות כל כך אינטנסיביים, אז פשוט קורה שהם מכלים
את עצמם בשלב מסויים, עם הזמן. כמו שכוכבי גזים לוהטים,
שנוצרים בהתפוצצות אדירה, מתים מהר יותר ככל שהאנרגיה שיצרה
אותם הייתה גדולה יותר, ואם זה כוכב ממש ענקי, עם אנרגיה חזקה
מידי, הוא קורס והופך לחור שחור. הייתי לא רחוק מהמצב הזה.
אני לא מצליח להיפטר מהתחושה של האכזבה, שמסרבת לעזוב אותי.
מילא להיות מאוכזב ממישהו אחר, אפילו ממך, בטח כשזה מוצדק. אבל
מה שמכלה אותי מבפנים זה האכזבה שלי ממני. החזקתי מעצמי יותר
בנושא של שיקול דעת והערכת אופי של אנשים, וכואב לי לראות כמה
טעיתי, ועוד לגבייך. אני יותר מדי עושה חושבים עם עצמי. זה לא
משהו שאני ממש רוצה לעשות, או נהנה לעשות, וזה בטח לא עושה לי
טוב, אבל אני חייב למצוא איזשהו נימוק הגיוני למה שקרה, כי רק
ככה אני אוכל לחזור להיות משהו שקצת דומה לי, שזה לא הרבה לבקש
אחרי שהייתי מת.

אני לא מוצא את ההיגיון הזה, אז היגעתי למסקנה שאולי אני צריך
עוד פעם לשנוא, כי זה לא מצריך שום היגיון. היה לי מאוד נוח
ככה, זה נראה הדבר הנכון, זה היה מוצדק מבחינתי, וגם האנשים
מסביב יכלו להבין אותי. אף אחד גם לא ציפה ממני לכלום. מה כבר
אפשר לצפות ממישהו מת. אני מעסיק את עצמי לא מעט בלחשוב על זה
ביומיים האחרונים, אבל לא נראה לי שמוות זה פיתרון כל כך יעיל.
אז מה שאני אעשה, כנראה, זה לנסות להיות כמו כוכב גזים שממשיך
בכל זאת להתקיים. הוא עושה את זה על-ידי דחייה בין החלקיקים
שלו, ואז הוא לא קורס ולא מתפוצץ, אלא הופך לכוכב קר. "ננס
לבן" קוראים לזה. לדעתי זה פשוט הזומבי של הכוכבים. תיאור לא
רע בכלל לאיך שאני עכשיו. ננס לבן. נכון שזו לא דרך אידיאלית
לחיות, אבל לפחות אתה לא גומר בחוֹר שחור.

אז רק רציתי שתדעי שעכשיו אני לא שונא אותך כבר, למרות שחלק
ממני רוצה, וגם המשפט ההוא שאמרת, כמו האנרגיה, יעזוב אותי
מתישהו. בינתיים, לפחות, החלטתי שאני מנסה להמשיך הלאה. קר,
דוחה, ננס ולבן.