מן זעם שמתפרץ,משהו שאף פעם לא יכולתי להסביר גם אם רציתי.
אחרי הכל,איזה ילד זורק את המצלמה של אמא שלו מקומה שלישית
ומנפץ אותה לרסיסים?
לי זה נראה קצת לא נורמלי,אבל אם תתנו לי לרגע להיכנס לתפקיד
הפסיכולוג ולנתח את המצב,חוסר אבחנה במקרים מסויימים גורם
לחוסר תודעה ונזק.
אפילו היום,הזעם שינה צורה,בא בדרכים שונות אבל בוא נגיד שאני
מגשים את חלום הרוקנרול שלי,בירה ביד אחת,סיגריה
בשנייה,התפרעות טוטאלית,איבוד עצמי מושלם והמחשבה שבחיים לא
ארגיש יותר חי נותנת לי את האופציה לקחת את הרגע ולהנות ממנו
עד תומו וכך פתאום האאוטסיידר המטורף נראה שפוי מתמיד.
אבל את,משהו אחר לגמרי,נשארת איתי תמיד,בטירונות כשטחנו שמירות
הרגשת את כאבי ונתת לי לבטאו ולהוציא את הזעם,
ריפית אותי כל פעם מחדש וצלילייך נתנו לי קונספציה אחרת לגמרי
על היום שלמחרת.תמיד ישבת שם בפינתך,מחכה למגע ידיי,הצלת אותי
אהובתי,הידעת?
שיקחו את כל עולמי הרשעים הללו,רק שישאירו אותך כי את הדבר
היחיד שמחייה אותי,בלעדייך אני כלום.