למרות ניסיונות ההכחשה שלי, יותר מכל זה בשביל לשקוע
בזיכרונות עליו.
העובדה שרק אחרי שהוא מת כתבתי את זה, ובכלל חזרתי לכתוב,
אומרת לי הרבה, ולמרות שהסיפור הזה עליו רק בעקיפין, חשוב לי
לציין לכל מי שקורא את זה, ובעיקר לעצמי, שזה עליו.
למרות שהרבה מאוד לא ברור לי, ברור לי שאני מתגעגעת, ברור לי
שאני רוצה לזכור.

אחרי שזמן עובר, לא זוכרים פרטים, זוכרים תחושות.
זה מה שזכור לי ממנו, תחושות. אני לא זוכרת את המילים המדויקות
של כל שיחה, או את הפרטים של כל פעם שנפגשנו, אבל אני זוכרת
איך שימח וריגש אותי לראות אותו, איך ניצלתי כל הזדמנות לראות
אותו ולדבר איתו (כשאני עושה ההפך עם רוב האנשים) ואיך הוא היה
אחד המעטים שדיברתי איתם, באמת דיברתי.

לקח לי שש שנים, שש שנים פחות יום ליתר דיוק, להגיע לקבר שלו.
זה היה היום של לפני האזכרה שלו, ואני, נסערת עדיין מההחלטה
המהירה לבקר שם, הגעתי לבית הקברות בלי פרחים, בלי ספר תפילה
ובלי כלום חוץ מזיכרונות. את המיקום של הקבר שלו לא ידעתי, אבל
ידעתי שהוא קבור ליד מישהו שבהלוויה שלו כן הייתי, אז פשוט
הלכתי לכיוון שזכרתי. למזלי, הפסיקו לקבור שם אנשים קצת זמן
אחרי שהוא מת, אז לא הרבה השתנה. הבית קברות היה די ריק, חוץ
מכמה אנשים שעזבו איך שהגעתי לא ראיתי שם אף אחד, עד שהגעתי
לבערך מרחק של שלושים מטר מהקבר שלו, שם הבחנתי בה. ברור שאחרי
שש שנים לא זיהיתי אותה מיד, בכלל לא חשבתי עליה בתור מישהי
שאני עלולה להיתקל בה, אבל גם בלי לדעת מי היא הפריע לי שהיא
שם, רציתי פרטיות.  בכל זאת המשכתי להתקדם אליה, כי לפי מה
שזכרתי מההלוויה של ההוא, זה בדיוק הכיוון שבו הוא קבור. הלכתי
לאורך השורה עד שהגעתי לקבר שלו, כשהיא עומדת בערך שלושה מטרים
קדימה ממני, ליד קבר אחר. אבל היא לא עניינה אותי כרגע, הייתי
יותר עסוקה בבנאליות של הכיתוב על המצבה. "עידו שוורץ
1980-1996" ומיד הצטמררתי לנוכח המחשבה שאני כבר בחורה בת 23,
והוא נשאר ילד, אפילו לא בן 16, וכך הוא יישאר לנצח, ושעל
המצבה שלו אין מילה אחת על הבן אדם המיוחד כל כך שהוא היה. אני
לא בטוחה כמה דקות עברו בזמן ששקעתי במחשבות עליו, אבל בטח לא
יותר מרבע שעה, עד שנשאתי עיניי אליה ושמתי לב שהיא עומדת מעל
הקבר של האחר אותו הכרתי (כמו שכבר ציינתי, הייתי בהלוויה),
הקבר של חבר של מי שהייתה החברה הכי טובה שלי עד לפני שש שנים,
ומיד, בלי לשים לב אפילו לזה שכבר רבע שעה אנחנו עומדות כמה
מטרים אחת מהשנייה ולא אמרנו כלום, צעקתי לה "אושרת?!".

אושרת ואני הכרנו בחטיבה בכיתה ז', ותוך יום סיכמנו שאנחנו
החברות-הכי-טובות, שתינו היינו ישירות. היינו ביחד בכיתה
שנתיים, ובכיתה ט', אני עזבתי לתיכון אחר, והיא נשארה בחטיבה.
למרות שהייתי בטוחה שלא נשמור על קשר (תמיד הייתי ריאליסטית)
החברות בנינו רק התחזקה והפכנו משתי ילדות שמסתובבות אחת עם
השניה כשמשעמם להן, לאחיות.
לא נפגשנו המון, כי כשלי הייתה תקופה פנויה לה היו מבחנים
ולהפך, אבל דיברנו בטלפון על הכול, וכשנפגשנו, תמיד היה ברור
שהקשר המיוחד ביננו נשאר. היו לנו אותן דעות על בני אדם,
הערכנו ואהבנו אחת השנייה, ואיכשהו ככל שעבר הזמן, למרות שכל
אחת גדלה להיות בן אדם שונה מהשנייה, המשכנו להבין אחת את
השנייה.
היו לנו חברים אחרים, והחברים שלנו תמיד לא הסתדרו, כי החברים
שלי תמיד היו הטיפוס הפריק המלומד ושלה היו הטיפוס הערס והדבר
היחיד שיכלו לעשות ביחד, זה לעשן. אבל בתור אחיות, זה ממש לא
הפריע לנו.

בחופש הגדול בין ח' ל-ט' הכרתי את עידו. זה היה עוד לפני
שהתפזרנו לתיכונים אז כל השכבה ישבה במרכז המסחרי של היישוב,
ואני והוא ישבנו ליד אותה נרגילה. אף פעם לא דיברתי איתו ממש
עד אז למרות שהוא היה איתי ביסודי, ואני גם לא זוכרת מה בדיוק
אמרנו או איך בכלל התחלנו לדבר, אבל אני זוכרת שזה היה על
מוזיקה. חלקנו את השנאה למוזיקה שנדמה היה אז שכולם סביבנו
שומעים, פופ.
הייתי איתו בקשר במהלך החופש, ומכל החברים שהיו לי עד אז, והיו
לי הרבה, הוא היה היחיד שדיברתי איתו על הכול.
היינו יושבים לילות שלמים ומדברים על מוות, צביעות, חיים,
אהבה, עתיד, ועל כל הדברים שאתה לא מדבר עליהם עם חברים שלך
כשאתה בן 14. ראינו את החיים בצורה דומה ואני, שכל חיי חשבתי
על התאבדות, לראשונה שוחחתי על זה עם מישהו. עודד אותי לדעת
שיש מישהו שדעתו בנוגע לדברים האלה  דומה לשלי, ובאופן טבעי
התבדחנו הרבה על הנושא הזה. הרגיש לי כל כך מיוחד, אני יושבת
ומדברת עם בן על דברים שעד אז דיברתי רק עם עצמי (אני ואושרת
עוד לא היינו קרובות אז).
אף פעם לא היה ביננו שום דבר יותר מידידות, אבל אפילו היום אני
מאוהבת בו. תמיד הרגשתי שהוא מתוחכם ממני, חכם ממני ובוגר ממני
ותמיד זה הקסים אותי ומשך אותי אליו, אבל אף פעם לא קרה משהו.
בכל מקרה זה נראה לי שולי, כי בין אם הוא היה "החבר" שלי או
לא, הוא הכיר אותי הכי טוב, והיא היה יקר לי מאוד.
הימים עברו, ולמרות שהייתי בקשר די הדוק עם עידו בשנה הראשונה,
הפסקנו להיפגש הרבה. אבל גם איתו, כל פעם שנפגשנו הרגשתי כאילו
הכול אותו דבר וחזרנו לאותם שיחות עמוקות שהיו לי רק איתו. עם
הזמן גם הוא התבגר לבן אדם שונה ממני, ומצא לו חברים חדשים, כך
שמעתי בעיקר מאושרת שלמדה איתו בתיכון, אבל גם בכיתה י' אפילו
אחרי חצי שנה ויותר שלא שמעתי ממנו מילה, ושנפגשנו או דיברנו
באיי סי קיו רק פעם בתקופה, הוא עדיין היה האדם הכי קרוב אליי.
כנראה שההרגשה הזאת לא הייתה הדדית.

שתי שיחות טלפון, שתיהן מאושרת, שינו את הקשר שלי עם אושרת, עם
עידו ועם עצמי.
בחופש הגדול בין י לי"א, אושרת הייתה עסוקה כל הזמן עם החבר
החדש שלה, עומר. איזה אחד שהיא רצתה כבר הרבה זמן וסוף סוף הוא
היה שלה, בעיני הוא סתם היה עוד איזה ערס לרשימה שלה, אבל היא
הייתה איתו כל יום, כל היום ולכן לא ראיתי אותה הרבה באותה
תקופה.
איזה לילה אחד, בערך בשלוש או ארבע היא התקשרה אליי, אני לא
זוכרת מה העיר אותי, אבל התעוררתי ולפני שהספקתי להירדם בחזרה
שמעתי את הרטט של הפלאפון וראיתי שזאת אושרת אז עניתי. טלפונים
באמצע הלילה תמיד הלחיצו אותי, אבל הרבה חברים שלי התקשרו
בשעות כאלה, במיוחד בחופשים, אז לא נלחצתי בהתחלה, עד שמעתי את
הקול שלה.
"נטלי" שמעתי אותה צורחת-בוכה.
"מה קרה?"
"נטלי" אמרה בקול היסטרי
"כן, אני ישנה, מה קרה?" בשלב הזה הייתי סקרנית, אבל לא
היסטרית כי אושרת תמיד הייתה רגשנית ונטתה להגזים, עד כמה
שהכרתי אותה, יכול להיות שהכלב שלה חולה או משהו והיא תשמע
ככה.
"את בבית? תצאי החוצה אני באה אלייך"
"אני לא יוצאת, תגידי לי מה קרה"
"תצאי החוצה" היא צרחה עליי
"אני ישנה ואני לא יוצאת עד שתגידי לי מה קרה" היום, ובעצם גם
כבר בבוקר למחרת, היה ברור לי שפשוט פחדתי מאיך שהיא נשמעה
ובגלל זה התעקשתי, אבל זה לא משנה.
"אני ועומר נסענו ונתקענו במשהו, נו תצאי" לא ממש הבנתי מה היא
אמרה, היה הרבה רעש סביבה והיא לא דיברה ברור
"מה? מה קרה?"
"לא, לא משנה, אל תתקשרי לאף אחד" אמרה וניתקה.
התקשרתי לפלא פון שלה והיא לא ענתה, וגם למספר שהיא התקשרה
אליי ממנו כמה דקות קודם אבל שם ענה לי איזה מישהו לא מוכר
והוא נשמע די רגוע, אז אמרתי שמה שלא יהיה, יש מישהו איתה
והמישהו הזה נשמע רגוע, וגם לא היה לי מושג מה קרה לה כי כמו
שציינתי היא לא בדיוק אדם רגוע, היא נלחצת מהכול ולא רציתי
להתקשר למשטרה או אליה הביתה ולהלחיץ אנשים סתם אם היא ועומר
דרסו כלב או משהו כזה. בכל זאת הייתי בלחץ אז יצאתי מהחדר שלי
ושאלתי את אחי, שישב מול המחשב אם הוא שמע איזה רעש או אנשים
בחוץ, והוא אמר שלא.
דרך האינטרקום ניסיתי לבדוק אם יש מישהו מחוץ לבית שלי, אבל גם
שם הכול נשמע רגוע.
חזרתי למיטה, ובסוף נרדמתי.בבוקר כשקמתי התקשרתי אליה הביתה
ואמרו לי שהיא לא בבית, אחרי איזה חמש פעמים שהתקשרתי אמא שלה
אמרה אמרה לי שהיא הייתה בתאונה והיא בבית חולים והיא בסדר
ואפשר לבוא לבקר אותה.
מיד לקחתי מונית ונסעתי, ובדרך התקשרה אליי חברה אחרת ושאלה
אותי מה קרה, כי היא שמעה שאושרת פצועה קשה ושעומר מת. אמרתי
לה שזה שטויות וניתקתי.
בבית חולים שאלתי את אושרת מה עם עומר, "מת" היא אמרה כאילו זה
מובן מאליו.
הייתי בשוק, אבל הייתי חייבת לשמור על קור רוח כי לא היה לי
נעים מאושרת. באותו יום היא הייתה רגועה כי פיצצו אותה
בתרופות, אבל למחרת, כשכבר שיחררו אותה הביתה (איך שהוא, עומר
עף החוצה מהאוטו ונהרג והיא, שלא הייתה חגורה יצאה רק עם כמה
שריטות בגב) היא הייתה גמורה.
היא בקושי דיברה, וכשכבר דיברה היא רק רצתה לנסוע לבית קברות
או לשבעה, אז אני, אחותה, אמא שלה ואיזה ידיד, נסענו איתה לבית
קברות. היא התפרקה לחלוטין כשהיא ראתה את הקבר, אותו קבר אותו
זכרתי שש שנים אחר כך בלכתי לבית הקברות, היא נשכבה על האדמה
והתחילה לצרוח ולכסות את עצמה בחול. אני לא חושבת עד היום
שראיתי משהו כל כך נורא, ולא ידעתי איך לעזור לה, כי קרובות
ככל שהיינו, אף פעם (לא שהייתה לנו סיבה עד אז) לא התפרקנו מול
השניה, תמיד כל אחת שלטה בעצמה, וזה היה לי מוזר לראות אותה
מאבדת שליטה, לפני.
יומיים למחרת היא לא דיברה עם אף אחד, אבל ביום השלישי היא כבר
הייתה במצב יותר טוב, דיברה עם אנשים, וחזרה לרגיל, אבל עדיין
נשארה צלקת מהחוויה הזו. כאב לי לראות אותה, כי ידעתי שלמרות
שהיא מתנהגת רגיל היא לא ישנה, לא לומדת, ולא מתקשרת כמו פעם
כי בראש שלה יש כל הזמן תמונה של עומר מדמם על הכביש. נשארנו
חברות, כמובן, אבל בריחוק מסוים, כי לה לא היה נעים שיש לידה
מישהו שיודע איך היא באמת מרגישה, ואני לא רציתי לגרום לה
להרגיש לא בנוח. אחרי שעוברים חוויה קשה עם מישהו לא רוצים
לראות אותו, אז לאט לאט זה היה המצב ביננו, ככל שהיא ניסתה
ורצתה לחזור למוטב, נהיה יותר קשה שאני שם מחזירה אותה לעבר,
לאותו לילה.

לא עבר הרבה זמן וקיבלתי את שיחת הטלפון השנייה ממנה, ביום שני
אחד בחודש נובמבר, ארבעה חודשים אחרי התאונה, באמצע שיעור
מתמטיקה. שוב, ראיתי שזו אושרת, אז עניתי.
"נטלי?"
"מה המצב?, אני בשיעור..." לחשתי
"נטלי, עידו התאבד"
"מה?" הרגשתי כאילו אני נחנקת מאיך שהגרון שלי התייבש
"עידו שוורץ התאבד, חתך לעצמו ת'ורידים, מצאו אותו בשירותים של
בית ספר"
קמתי ויצאתי מהשיעור, ביררתי עוד קצת פרטים איתה, אבל בעיקר לא
יצאה לי מהראש השיחה האחרונה שלנו, וכמו שאחרי שמישהו מת כל
הדברים מקבלים משמעות חדשה, כך  הייתה כל השיחה שלנו, שעסקה
בעיקר בלקיחת צעדים דרסטיים ע"מ לצאת מהאפרוריות היום יומית.
משפט אחד מצמרר אותי כל פעם מחדש, פתאום, באמצע השיחה, אמרתי
לו "עידו, אל תתאבד, אל תמות בכלל בעצם", הוא אמר שהוא אוהב
לחיות.
לא הלכתי להלוויה ובכלל הדחקתי, היה לי קל כי גם ככה לא הייתי
איתו בקשר הדוק אז הוא לא חסר לי ביום יום, אבל ככל שעבר הזמן
ונאלצתי להשלים עם האפשרות שאני לא אוכל לדבר איתו לעולם,
הגעגועים אכלו אותי. כל לילה חשבתי עליו, כל פעם שהייתי עצובה
רציתי אותו איתי וככל שהתקדמתי במהלך החיים, כי ככה זה החיים,
השלמתי עם העובדה שהיה רק אחד כמוהו, וסביר להניח שלא יהיה
שני.
אושרת ידעה כמה אני אוהבת אותו, וידעה כמה זה כואב לאבד מישהו,
והמצב בנינו רק נהיה יותר מוזר, זה כאילו שכמה שאני התייסרתי
כי לא ידעתי איך לעזור לה, הגלגל התהפך והיא לא מצאה מילים
בשבילי.
כבר לפני זה הבנתי שיש הרבה סיכון בלאהוב מישהו, כי עלולים
להיפגע, אבל אחרי המוות של עידו, הפכתי את זה למטרה של החיים
שלי. הפסקתי להיפגש עם חברים שלי כמעט לגמרי, הם במילא לא ידעו
איך להתמודד איתי, הם לא ידעו בכלל מי הוא ומה הוא היה בשבילי,
ולא יצרתי יותר קשרים עם אף אחד. רק אושרת נשארה לי, וגם ביננו
המצב היה רע. אושרת, למרות התאונה, המשיכה לנסוע במהירויות
מופרזות בלי חגורה, להסתובב עם "ילדים רעים" וכאילו בכוונה
לחיות על הקצה. עיצבנה אותי המחשבה שהיא עושה את זה למרות שהיא
ידעה שחוץ מעידו היא היחידה שאני קשורה אליה, ובעיקר הפחיד
אותי הרעיון שיקרה לה משהו, היא הייתה האדם האחד שנשאר לי, ולא
הייתי מסוגלת לאבד אותה. כל יום חשבתי מה אני אעשה עם משהו
יקרה לה, וזה שיגע אותי. מה שרציתי יותר מהכול זה לא לאהוב
אותה, כי הייתי כל כך בטוחה שמשהו יקרה לה, שרק רציתי לא להיות
מושפעת מזה. התחלתי לא להתקשר אליה, ולא להחזיר לה שיחות,
אושרת, שעוד היו לה בעיות משלה, לא רצתה להעיק עליי, היא ידעה
שאני מתמודדת לבד במצבים כאלה, ופשוט הרפתה.
הקשר ביננו התנתק לגמרי עד הגיוס שלי, מיד בסוף י"ב. כבר לא
היה לי מושג מה קורה איתה
והתרחקתי מהמקום בו גרנו לתמיד.
צבא, טיול במזרח, דירה לבד, אוניברסיטה- את הכול עשיתי, כאילו
זה בשביל מישהו אחר. כל הזמן יוצרת חברות מינימלית עם אנשים,
רק כדי לא להיות לבד, וכמה לבד שהייתי. חברויות שטחיות עם נשים
וגברים, מערכות יחסים מזויפות עם גברים שמצאתי חן בעיניהם,
הכול, רק לא להיכוות.
ואז, יום אחד בחודש נובמבר כשהייתי בבית של ההורים שלי בביקור,
קראתי עיתון, ונזכרתי שמחר זה האזכרה שלו. ספונטנית, החלטתי
לנצל את ההזדמנות שאני בסביבה ולבקר בבית קברות.

"אושרת?!"
"נטלי?!"
"וואו, שנים שלא ראיתי אותך, מה שלומך?"
"אני בסדר, מה איתך? פעם אחרונה ששמעתי עלייך היית בהודו,
לא?"
"כן, טיילתי איזה חודשיים וחצי, אני לא מאמינה, שש שנים נראה
לי שלא דיברנו, לא?"
"כן, מאז שהתגייסת"
"מי היה מאמין שניפגש דווקא כאן, מכל המקומות"
"האמת, שאני לא יכולה לחשוב על מקום יותר הגיוני"
"הממ.." היא חייכה חיוך עצוב, ראיתי איך היא זוכרת הכול.
"אני כל הזמן שואלת אנשים אם הם יודעים מה קורה עם נטלי, אבל
אף אחד כאן לא יודע, רק ההורים שלך לפעמים אומרים לי מילה או
שתיים"
"עזבי את הסמול טוק עכשיו אושרת, זאת אני..."
"את רוצה אולי ללכת למקום קצת יותר עליז, להשלים פערים?"
"אני פה רק להערב, מחר אני צריכה לחזור הביתה, אני גרה בצפון"
"אולי עכשיו?"
"יאללה. התגעגעתי אלייך, את יודעת"
"מי כמוני יודע. עברנו הרבה ביחד..."
"יותר מידי"
"נו, אז אולי הגיע הזמן לעזוב את העבר, מה שהיה היה, בואי
נתחיל מחדש"
"ממש כמו בכיתה ז', כשסיכמנו שנהיה חברות..."
"ממש כמו, רק יותר טוב"
"תביאי חיבוק, בת זונה, לא יכול להתקשר?"
"ידעתי שאם יקרה משהו חשוב, את תתקשרי להודיע לי, זה תמיד היה
ככה"



ובראיה לאחור אני מודה על הרבה ומצטערת על הרבה, אני מודה על
ההכרות עם אדם מדהים, ועל האהבה, ואני מצטערת על כך שהייתי
עצורה, משותקת, מפחדת לספר לך, על זה שנתתי לנסיבות להרחיק
אותך ממני. הייתי צריכה להגיד, כמה אהבתי אותך. צר לי כל כך.