העצב משתלט, הודף זכרון שמחה,
אחוז חזק בתקווה, נשמע קול בתוכך.
נגמר כבר הכוח להסביר, לריב, לשרוד
אז שוקלים לסיים את זה, לרמות.
מהססים, כי אין ידיעה ששם יותר נעים,
או אולי משכנעים את עצמם בשקרים-
מנסים לתת עוד כמה רגעים לשנות,
לתקן, לתת לחיים עוד כמה הזדמנויות,
אבל הרוב לא טורחים לשנות פה דבר,
משאירים הכל כרגיל, ובלב עוד קר.
כי אין האומץ לגמור הכל לבד,
צריך מישהו שיעבוד, במקומנו ירעד.
אם הוא שם, בינתיים, הוא לא עוזר,
אבל כמה טוב להאמין שעוד נמצא איזה חבר.