מתוך הספר שלי, "לזכרו של", בהוצאת 'סער'

חסר משהו בכותרת למעלה, לזכרו של... חסר כאן שם. חסר כי אני לא
יודע איך לקרוא לאני הקודם. אני כותב כאן מילים לזכרו של מי
שהיתי פעם, לפני שמתי.
מתי. האיש שחיתי בתוכו עשרים ומשהו שנה, מת.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
המסכן נרצח בפיגוע התאבדות על ידי מחבל בן גילו, שהאמין שגזלתי
לו את המדינה. הוא נרצח בעזרת מטען חבלה גדול שפוצץ על ידי
מחבל בן גילו שהאמין בכל מאודו שכסף שאני משלם עבור הסיגריות
שלי ובעבור הפיתה עם השניצל הקר שאכלתי שם, צריך להיות משולם
עבור אוכל ובגדים לאחיו ואחיותיו הקטנים.
המחבל התחשב ועשה מצווה לפני שרצח. הוא ישב וחיכה לפחות חצי
שעה, סיימתי לאכול את השניצל הקר, שתיתי, עישנתי סיגריה,
ואפילו ניצחתי משחק אחד בשש בש. ואז הוא קם וחיבק אותי,
מאחור.
חיבוק גדול ואחרי זה פיצוץ.
כנראה שרצה שאמות עם חיוך של מנצח על הפנים.
(בזמן שאני כותב מילים אלו לתוך המחשב, נכנסת אימי ומספרת על
פיגוע נוסף, ברחוב הרצל בנתניה, רחוב גדול, שאלתי רק כמה, היא
ענתה שמונה הרוגים)
בניסיון שלי להגדיר את עצמי החדש ולהעמיד אותו מול אני הישן
אני לא מוצא טוב יותר או רע יותר, אני משהו פשוט שונה.
מהיום הראשון שלי במאוזן מחוץ לבית חולים אני עובר את הכביש רק
באור ירוק. ואני גם שם חגורה באוטו. לא בפנאטיות חדשה לבטיחות
אלא יותר הערכה לחיים וניסיון לפצות על הזמן שאבד בזמן ששכבתי
בבית חולים מסומם בליל השנה האזרחית החדשה אלפיים ואחת, בוהה
מחוץ לחלון בזיקוקים שהוזנקו לאויר, מפנה את הראש ובוהה גם
באבא שנרדם ליד המיטה שלי, אני גם מפנה מבט פנימה לעצמי, בוהה
בריק ותוהה מה קרה. זמן האישפוז היה בשבילי כמו תישעת חודשי
הלידה, עוצבתי מחדש, חיצונית ופנימית. אני הישן טרק את הדלת
בדרכו החוצה והשאיר אותי שם,על האספלט המבעבע מחום של כביש
תשעים, שרוף ומנוקב חורים, דמי נשפך בינתיים על הדרך והפרה את
האדמה, כלניות יפרחו שם באביב.
חיכנו לאמבולנס שיבוא. היה חם מאד.
באויר עמד ריח סירחון של אבק שריפה, בשר חרוך ... ובקבוק קולה
עם עיטורי להבות לוהטות בצידיו. חם מאד.
למה אלוהים לא התקין מזגן בבקעת הירדן?
ההרים כאן לא פחות יפים מהרי האלפיים המפונקים.
חכיתי וחשבתי על דברים מהותיים. חשבתי על השניצל הקר, ושאם
הייתי יודע מראש לא הייתי מתחשבן, הייתי קונה המבורגר כפול
ומעשן מרלברו אדום במקום הנובלס הירוק והזול.  הייתי מטלפן
לאישה שאהבתי, סתם כדי לומר שלום. הייתי כותב צוואה. הייתי
יורה, הייתי בורח.
פעם הייתי מאשים את כולם, היום אני לא מאשים אף אחד. פעם הייתי
חייל.

הסיפור הוא אוטוביוגרפי. תחושות ומחשבות שלי בזמן אמת ,
מהפיגוע ששרדתי, בפונדק בצומת מחולה בבקעת הירדן, ב 22.12.00