שני אנשים מבעד לערפל סמיך.
קפואים, כמו קיר לבן חשוף, כמו שעון גדול שנעצר לפתע, כמו פרחי
לילך בשעת הדמדומים.
כמו האיש שהכאיב ולא רציתי להיות שם, ומחשבותיי התנתקו.
כמו הזקנה שמאכלת, אורות מתעמעמים מבעד למכונית...
והעיניים, כל העיניים הלא מוערכות האלה.
ואני רציתי רק אותך.

שפתיים רכות מתוך החושך, נר גדול וריח היסמין.
עוטה על עצמי שמלה דקה וחולצת נעלי.
כישוף לעומק הלילה.
מה שהתגלה לי כשבטחתי בך, כשעצמתי עיני גם בשיא האור, האמת
שעטפה אותי כשנזקקתי לך, אך מה עם כל השקרים?
הבכי המאחה אל תוך הלילה, החנק שבין ארבעת הקירות.

לא יכולה לשכוח אותנו, מטיילים בשמש, מתגלגלים על השמיים מתוך
כל האלה שלא מסוגלים להפסיק לרוץ.
ידיים שלובות, ריח עורך, והם.., הם היו שם רק קישוט.
נשימות יבשות ביום לח מדי, ריח אוטו מבלגן את שיערי.
אבנים עתיקות כמו הכותל, אני בתוך חום אוגוסט בכינרת אוחזת
עצמי בכבדות, ניחוח קלשל תבליני יום שישי, ולא הגעת,נרות השבת
כבר נכבו.
זהו לא סיפור אהבה, זה אפילו סיפור די עצוב.

בכי קורע כי הלכת רחוק שוב בדרכך המתחמקת, ומיליוני כוכבים
רחוקים המשיכו לזהור.
יושבת אצלה מורידה דמעות על עצמותיה, והיא בעיניה הירוקות
בעולמה.
זה לא מתוק לי כמו פעם, מאחלת לך את אותם הדברים, כבר לא
מאמינה בכוח עליון, גם לא בנו אך רוצה שתשוב, ואתה שוב לא רוצה
להבין.
הולכת, נעלמת מבין המחשבות אל תוך היופי שבחוץ, כבר לא נופלת,
גם בזכותך למדתי איך ללכת.

אתה רצית לגרום לי לצרוח, לזיין אותי עד שיכאב, להוציא ממני את
כל כוח החיים.
אתה רצית לשבור עלי את החלומות שלי, עד שהרסיסים יתחפרו טוב
טוב, ישאירו צלקות מעוותות.
רצית לגרום לי למחוק את עצמי, לגרום לעיני להכהות.
ואז.., להאשים אותי באובדן השמחה.
אתה רוצה להסתתר מאחורי מילים יפות.
או שמא רצית לאהוב אותי ככה?
פחדן!

אני חיכיתי לך.