כשאתה יושב מס' רב כ"כ של שעות בש.ג, ההסתברות שיצוצו לך
טיפוסים שונים ומשונים היא כלל לא קטנה...
מכיוון שבסיסי הקט נמצא באמצע המדבר (50 דקות נסיעה מבאר-שבע),
קורה לפעמים שמגיעים אנשים אבודים במקצת עד פתח הש.ג., פותחים
חלון ומציצים החוצה בתמיהה קלה, בטוחים למדי שהחופש בקלאב
הוטל, הפגישה עם קרובי המשפחה או כל מניע אחר להגיע דרומה לא
כלל בסיס צבאי.
או אז מתאפשר לי לבצע את תפקידי כש.ג. / מורה דרך לנזקקים,
לצאת החוצה ממבנה האבן שבו אני יושב [שם קוד: "בוטקה"] ולהסביר
להם שאסור לצלם (אותי כי אני לא פוטוגני ופוטוסינטטי), שאת
קלאב הוטל הם לא ימצאו פה (ובכלל שקלאב הוטל זה רעיון דפוק-
פראייר מי שמשלם שנה שלמה בעבור שימוש בדירת נופש למשך שבוע,
למרות "הבחירה הרבה" שיש לו בין נופש בטבריה לנופש באילת),
וסביר להניח שהם פשוט פיספסו את שלט הפניה המתאים מס'
קילומטרים לפני כן, ולכן כדאי שיסתובבו לאחור ויחזרו על
עקבותיהם.

בוקר אחד, התיישבתי בש.ג. כהרגלי בקודש (ואני בכלל אתאיסט),
להגן על המדינה בכלל ועל הבסיס בפרט [בתיאוריה], ולהתבונן במשך
שעתיים רצופות בכביש הריק ושורות עצי הדקל שמצדדיו [במציאות].
לאחר זמן מה עלתה והגיחה לה מכונית ואן מסחרית אדומה של רשות
הדואר, כשמאחורי ההגה ישב לו שכטר. שכטר זה הינו אדם מבוגר
ששיבה זרקה בשערו כדור מסובב, והוא הנהג הקבוע להבאת הדואר
לבסיס והוצאתו ממנו. משהגיע לשער, קמתי לפתוח אותו בעודי מהנהן
לאות שלום; לפתע עצרה לה בחריקת גלגלים מכונית פרטית לצד
המסחרית, כאשר זוג צעיר וחייכני ישב בתוכה. האישה הוציאה את
ראשה מן החלון ושאלה בתום: "תגיד לי בבקשה- איך מגיעים מכאן
לאילת?". נו, את הסיפור הזה אני כבר מכיר בעל-פה...
עמדתי לפצות את פי בהסבר הרגיל שלי, אלא ששכטר הקדים אותי- הוא
פנה אליה וצעק: "גיברת, ככה לא מגיעים לאילת גיברת, פה זה לא
אילת!". היא חייכה אליו באדיבות ושאלה שנית: "אז איך נוסעים?";
"את לא יכולה להמשיך קדימה, גיברת, יש שם מעבר גבול עם
המצרים!", הוא הרים את קולו עוד יותר, כאילו לא שמעה אותו בפעם
הראשונה. היא הנהנה באדיבות פחותה, חיוכה נמוג בהדרגה, אך היא
לא הרפתה וניסתה לקבל תשובה מועילה יותר: "בסדר אדוני, אז איך
כן מגיעים לאילת?". "או!", הוא ענה בניצחון, מרים אצבע גרומה
אל-על, "אז בטח שלא קדימה- את נוסעת קדימה את מגיעה למעבר
ניצנה, ומשם זה כבר גבול עם המצרים, גיברת, ככה בחיים לא תגיעי
לאילת!".

אני לא בטוח אם היה זה ערפל מקומי או שמא קפץ הפיוז במוחה של
האישה, אך אד לבן וסמיך כלשהו היתמר ופיעפע באותו הרגע מעל
ראשה. כמו צב המכניס את ראשו לשריון, כך היא החזירה את ראשה
חזרה למכונית, והסבה את מבטה חזרה לבעלה, עיניה ממצמצות
ומתערפלות קמעה, כעומדת להתעלף.
הבעל החליט לתפוס פיקוד, יצא מן המכונית ונעמד מול החלון
והשכטר שמאחוריו. הוא נשף בתסכול ואח"כ פלט במהירות:
"כן-בסדר-תודה-רבה-על-ההסבר אדוני, אבל אנחנו רק רוצים להגיע
לאילת, זה הכל! איזו דרך אנחנו צריכים לקחת בשביל להגיע לשם?!
הבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך קדימה..."
"לא קדימה!!", נזדעק לו שכטר, "לא קדימה!! אתם נוסעים קדימה
אתם..."
- "מגיעים למעבר מצרים עם הגבול עם ניצנה וככה לא מגיעים
לאילת!", המשיך אותו הבעל בצווחה קלה; "את זה אנחנו כבר
יודעים, הכל אנחנו כבר יודעים... חוץ מאיך להגיע לאילת!".
הוא הסתכל סביב ביאוש, מחפש תשובה וטעם לחייו מן היקום הסובב.
לפתע הבחין בש.ג. בעל המבט המבודח בצד השני של השער; מבט תחינה
עלה על פניו ושפתיו נעו בתפילה אילמת ליושב במרומים.
בשלב זה כבר לא יכולתי להישאר שותף שקט למזימה הספונטנית
להוציא את שפיות דעתם של הזוג ממקומה, ועניתי לבעל: "אתם
צריכים לחזור אחורה כמה קילומטרים בכביש ממנו הגעתם ואז..."
"כן, נכון", קפץ שכטר להצטרף לשיחה - "אתם חוזרים שתיים שלוש
קילומטר אחורה ושם יש שלט פניה ימינה, תראו שם שלט לאילת ואז
פשוט תפנו ימינה וככה תגיעו". הבעל הביט בשכטר באי-אמון, עיניו
פעורות בהשתוממות למשמע התשובה הפשוטה כ"כ, שהגיעה מאוחר כ"כ.
כנראה שאף עמד לשאול את הנ"ל הנלוז מה גרם לו לא לחזור על
המשפט הבלתי-מועיל המחורבן שלו שוב, אך הוא הניד בראשו לאחר
רגע, כמו מגיע למסקנה שזו תיבת פנדורה שלא צריך לפתוח. הוא
מילמל דבר תודה, קפץ למושב הנהג ולחץ על דוושת הגז, מסתלק מן
האיזור במהירות שלא הייתה מביישת חייל בבסיס המשרת 16-5 .
סוף כל סוף, פתחתי את השער לרווחה ונתתי למסחרית להיכנס; בעוד
היא עוברת על פני, שלף שכטר את פרצופו המקומט מן החלון, פנה
אלי ואמר בניד ראש ומבט מתנשא: "כל הזמן רק רוצה להמשיך ישר
זאתי, לא מבינה שבחיים לא תגיע לאילת. בחיי אלוהים, מה אני
אגיד לך- יש אנשים אטומים שלא מקשיבים לאחרים ופשוט לא מבינים
כלום!".  אמר, ונסע לתוך הבסיס.
מה אני אגיד לכם - הבן אדם צודק במאה אחוז!