27.3.01

אני מביטה בו, הוא מביט בי, אני יודעת שהוא משקר לי שוב, כמו
תמיד.
מחייך את החיוך המקסים שלו וחורץ לי לשון מפתה, אני כל -כך
שונאת אותו באותו הרגע, אבל חושקת בו בטירוף.

כבר חמש שנים ככה הוא משחק איתי, הולך ממני וחוזר על ארבע כולו
מלוקק ואני ישר נמסה. חמש שנים ולא למדתי להגיד לו לא.
כל פעם אותו סיפור: "אותך אני אוהב באמת היא סתם מישהי לא
חשובה, מה שיש לי אתך אף פעם לא יהיה לי עם מישהי אחרת, כל
הזמן אתה חשבתי רק עלייך, אני אוהב אותך מתוקה שלי".

בן-זונה. לא משנה מי זו תהיה, איזו שהיא דוגמנית, דיילת,
מלצרית, בארמנית את כולן הוא חייב להכיר ולבדוק, אפשר לחשוב
שעם 715 בפסיכומטרי יהיה לי קצת יותר שכל להיפטר ממנו, אבל לא
אני לא יכולה, מטומטמת שכמותי, אני חייבת להיות מזוכיסטית.

הוא מדהים פשוט, גבר מהסוג שאפילו גברים סטרייטים טוענים שהוא
נראה טוב, והלשון, איזו לשון יש לו, לא בגלל מה שהיא עושה
(למרות שהיא נורא מוכשרת בתחומים מסוימים) אלא איך שהוא מדבר,
הוא תמיד יודע מה להגיד כדי לכבוש עוד בחורה ולהוסיף אותה
לרשימה הארוכה שלו.

ואני? כל פעם שהוא הולך בוכה מחדש, מכירה מישהו נחמד, ואפילו
נחמד מאוד, אבל שהוא חוזר אלי אני מיד שוכחת מכולם, ויתרתי על
בחורים נפלאים למענו כאלו שבמצב נורמלי לא הייתי מעיזה לעולם
לוותר עליהם, אך הכישוף שלו תמיד מושך אותי חזרה.

הפעם האחרונה הייתה יותר מיוחדת כי לא טרחתי לחפש מישהו חדש,
נימאס לי כנראה או שאולי הייתה זו המציאות שהכתה בי, פשוט במשך
ארבעה חודשים ישבתי עם עצמי וחשבתי.

לעזאזל אני כבר לא צעירה כמו פעם, בגיל 31 אני לא ממהרת לרכוש
מקום בבית אבות, אבל זה עדיין גיל מבוגר מידי בשביל להמשיך
לחיות באשליות (הוא עדיין מחייך אלי, אאאך), אימי בגילי כבר
הייתה עם שתי ילדות, לאחותי הקטנה כבר יש ילד, ואני? אפילו אני
לא יודעת מה קורה איתי.

"מה כל החיוכים האלו?"- אני שואלת אותו, "סתם נהנה להביט בך
שוב, מתוקה שלי". הוא מכין לי רשת ורוצה לאכול רק שאני כבר
מכירה אותו את זה הוא שכח.
אני לוקחת לגימה גדולה מהמים ומדליקה סיגריה. "לא ידעתי שעברת
למרלבורו אדום" (ושוב מחייך), "כן הרבה דברים השתנו אצלי"
(ואין לו מושג עד כמה). "נזמין קפה, מתוקה?", "בכיף" (יופי תן
לי עוד זמן לאגור כוחות).

הקפה מגיע, שנינו שותים ושותקים, ולפני הלגימה האחרונה הוא
זורק: "נזוז אלייך?", "אני בטוח חוזרת חוזרת לבית שלי, אבל אני
לא יודעת מה אתך", ועכשיו לשם שינוי אני זו שמחייכת חיוך רחב.
הוא בהלם, מתקשה להבין מה השתנה ומה עובר עלי.

אם היה משהו שהתקופה לבד לימדה אותי, זה שאני באמת בן-אדם
שמגיע לו יותר, ואין לי שום סיבה בעולם להסתפק בפחות מהטוב
ביותר. אני מאוהבת בעצמי החדש שלי, זה לקח לי הרבה זמן, יותר
מידי, אבל בפעם הראשונה בחיי אני באמת אוהבת את עצמי.

"מה? זה מישהו חדש שאת פתאום אוהבת?"-הוא שולח אלי ניסיון
אחרון ונואש. "לא. זו מישהי"-ואני מחייכת חיוך ממזרי נהנית
מההלם המוחלט על פניו. אני לוגמת את הלגימה האחרונה, קמה
והולכת. שהוא ישלם את החשבון גם ככה הוא חייב לי הרבה יותר.