המחשבות שלי רצות עכשיו לכל הכיוונים. רק שהזמן יעבור. שר
שירים, חושב על מהות הקיום, על הקור, על מה יקרה אם... ועל עוד
אלפי דברים שחלפו לחלקיק שניה בראשי ולא שמתי לב אליהם. מנסה
שהזמן יעבור. אסור להסתכל על השעון. ככל שמסתכלים בו יותר,
הזמן עובר לאט יותר. אני נכנע ורואה שאני חושב רק ארבע דקות.
סרטים שלמים עברו במוחי ורק ארבע דקות. מנסה למצוא משהו מעניין
להסתכל בו, אך הכל שומם ודומם. מאבד לאט את שפיותי ומתחיל
לחכות קולות של בעלי חיים, כשהשולט ביניהם הוא תרנגול הודו, עם
שק אשכים על הסנטר, שראיתי בבוקר. מסתכל על הצל שמטילה האגודל
שלי - הוא נראה כמו פרצוף של בן-אדם, וכשהזזתי אותה מעט הפך
לארנב וכשהזזתי אותה עוד קצת הפך לאריה. הגעתי למסקנה שבאמת
איבדתי את שפיותי. התחלתי לדבר לעצמי, בלי לשים לב, וכשהבחנתי
בכך, דיברתי עם עצמי על כך שאני מדבר עם עצמי. הפסקתי. ברגע זה
הקור גבר וחדר לעצמות. שוב עושה את אותה הטעות, ברגע של ייאוש,
ומביט בשעון. רק רבע שעה עברה, ואני מעדיף למות ומתחיל לחשוב
על דרכים לעשות זאת. הזמן רץ כשנהנים, אבל מהצד השני של אותו
מטבע, הוא זוחל כשמעונים. שוב חוט המחשבה שלי נקטע למראה האריה
שיוצרת האגודל שלי. ניסיתי לגרום לו לשאוג, אך בכדי לעשות זאת
הייתי צריך לחתוך את האגודל ולא היה ברשותי סכין. מקשיב לרעש
המונוטוני שיוצר מפזר החום ופתאום רואה, שתוך כדי הכתיבה,
העינוי, כמעין נס, הסתיים לו. בין מחשבה למחשבה, בין מלה למלה.