"עבודה כהלכה", הוא חשב לעצמו, "מבוצעת היטב ובכישרון רב". הוא
ניקה את שאריות הנוצות והדם שדבקו לבגדיו, משתדל שלא להכתים את
תעודת הכשרות הממוסגרת שהייתה תלויה על הקיר.

"כולם תמיד אמרו לי שיש לי פוטנציאל. כבר בכיתה ד' המורה נחמה
הזמינה את ההורים שלי ביום ההורים לשיחה, וניסתה להסביר להם
שלבן שלהם יש פוטנציאל שהוא לא מממש; ושחוץ מזה, יש לו נטיות
פסיכוטיות אלימות, שהוא אנטי חברתי ויום אחד הוא יגדל להיות
רוצח סדרתי!
ההורים שלי קיבלו את טמטומה של המורה בהבנה שלמה (אחרי הכל,
היא בסה"כ הייתה מורה ביסודי. לא איזו מרצה באוניברסיטה),
חייכו אליה בנענוע ראש והתעלמו מדבריה; להם כבר הייתה תוכנית
חיים  בשבילי, והם לא התכוונו שאיזו מורה מטופשת תהרוס להם
ת'ילד בהבחנות פסיכולוגיות שטחיות שלמדה בקורס למורות".

הוא קם על רגליו, קולט תנועה מזווית עינו; דרוך וחשדן, הוא
הרים את סכין הקצבים מהרצפה וזרק מבט חד בכיוון התנועה; לכשראה
כי זו רק הייתה השתקפותו במראה, נרגע.

"עוד כשהייתי קטן, הייתי נלחץ כשהיה נדמה לי שאני רואה מזווית
עיני מישהו מתבונן בי. למרות גילי הצעיר, הצלחתי לשכנע את
ההורים שלי בפחד זה כסיבה שגרמה לי לקרוע לגזרים את בובת הפיל
המפוחלץ שלי, ואח"כ גם את בובת השועל, הדרקון והדוב, אשר נשענו
בחוסר תנועה מתמיד על דופן המיטה. פשוט נראה היה לי כאילו הם
משחקים איתי משחק "דג מלוח" - וזזים לעברי כשאני לא מסתכל.
אימי חייכה אלי בהבנה וליטפה את ראשי, בעוד אבי מושיבני על
ברכיו וחובט בי בישבני בעזרת חובט זבובים מפלסטיק".
ילדים גאונים של אמא לא עושים מעשים כאלה.

מקרה זה נחרט טוב טוב בזכרוני, למרות שלא היה הראשון מסוגו, כי
מאז התחלתי לפתח בהדרגה משיכה למכשירים מסוג זה, אשר תפקידם
היה לשלוט בגורלם של נחותים ממך- חרקים! עכברים! למעשה, כל דבר
מגעיל מספיק לגרום לנשים לעלות על כיסא ולצווח בפחד.
התחלתי לגנוב מלכודות זבובים ולתלותם באיזורים שבהם שיחקתי
לבדי, על העצים. כמעט לא היו לי חברים. שהרי לא ניתן לצפות
מילד גאון של אמא לשחק עם ילדי השכנים "הפשוטים"; עולים חדשים
ממדינות מעצמה שקרסה והתמוטטה זה מכבר.
כל כמה ימים הייתי מגיע לבדוק מה העליתי בחכתי (ליתר דיוק נייר
דביק), תולש מס' זבובים שעוד שרדו, דורך עליהם וממשיך הלאה.
כעבור שנה כבר הגעתי למצב שהייתי מקשט בהם פינה קטנה בחדר.
אכן, פינה קטנה זו הייתה, ולמרות שלא הייתה מוסתרת או מוסווית,
הורי לא שמו לב אליה אלא לאחר מס' שבועות, כאשר טיילת נמלים
פשטה על מקור מזון זה בטור ארוך, עורפי וגלוי. אמא הושיבה אותי
לשיחה והסבירה לי כי נמלים בבית זה לא "ניבי-מגניבי", ולשחק עם
זבובים מתים זה ממש לא "יופי-טופי". ניסיתי להסביר לה שאני כבר
ילד גדול ו"ניבי-מגניבי" ו"יופי-טופי" הוא סלנג שמתאים לבני
שלוש ומטה, ולא לילד שעוד פחות משנתיים מסיים את בית הספר
היסודי ועולה לחטיבה!
אמא חייכה אליה בהבנה ואמרה לי ללכת לאבא. אבא תפס אותי בחוזקה
וחבט בי ללא רחמים באחורי. אבל זה לא כאב לי. הִי הִי הִי, לא
משנה עד כמה הנאד הנפוח התאמץ, רק שתקתי.
לא בכיתי. לא הוצאתי הגה מפי. הוא חבט בי בעזרת אותו חובט
זבובים ישן. החוצפן הזה! כיצד הוא מעז לנסות לפגוע בי במכשיר
הפוגע רק בנחותים ממני! רק אותם היא הורגת, רק בהם ובחייהם
הפרימיטיביים חתיכת הפלסטיק הזו שולטת... אפשר להמם זבוב ואח"כ
לתלוש לו את הכנפיים ולתת לו לחיות. מה יותר משפיל לזבוב מאשר
לא לעוף, להיות יצור מוזר ובלתי מוסבר הרובץ על הקרקע. לא
חשוב.
סתם פסיכולוגיה לחרקים. אבל בי!!! בי הדבר העלוב הזה כבר לא
יכול לפגוע. אני בן אדם, לא סתם חרק נלוז! מרגע שהגעתי למסקנה
זו, כל החבטות שבעולם כבר פשוט לא חדרו לתוכי, לעמקי הנשמה
הפיזית והנפשית שלי!"

הוא התבונן בשעון הדיגיטלי הזוהר שלקח במתנה ממישהו שאיתו
"עבד" לפני מס' חודשים. המממ. כבר שתיים בלילה. הוא התבונן
סביב, לקח בטעות נשימה עמוקה ונרעד; ריח המוות פשה בכל, גם
בגופת התרנגולת  שהיתמר מעליה. "לפחות שעות העבודה בעבודה מסוג
זה נוחות", חשב.

"בכיתה ו' קיבלתי לראשונה חיות מחמד: 4 דגי זהב וצב אחד (אותו
מצאתי בשדה מאחורי הבית).
אני חושב שרציתי לעשות להם שמח, או אולי להוציא אותם משגרת
חייהם המשעממת. אני כבר לא זוכר; בכל מקרה, הכנסתי את כולם אל
הג'אקוזי החדש שבנו בבית, ונתתי להם להכיר אחד את השני. לאחר
מס' רגעים נזכרתי כי הג'אקוזי ריק, והדגים עלולים למות- אז
פתחתי את הברזים והלכתי לצפות בטלוויזיה.
להגנתי אמרתי אח"כ לאבא ואמא שחשבתי שמדובר בצב מים כמו שלמדתי
בכיתה, ושדגי זהב רגילים למערבולות בים. הצב נחנק לו מתחת
למים, ודגי הזהב מתו עקב טראומה ממושכת לגוף שנבעה מזרמי
הג'אקוזי שדחפו אותם שוב ושוב כנגד דופן החרסינה הקשה.
אמא הסתכלה בי באכזבה והסבירה לי על צער בעלי חיים והאחריות
הנובעת מלהיות בעליו של בעל חיים מסויים. הבנתי הכל והבטחתי
להיות טוב; אמא לא הייתה בטוחה שהמסר באמת חדר לי לראש, והיא
הזכירה זאת כדרך אגב לאבא. אבא תפס אותי בראש ליד הג'אקוזי
למחרת, מילא אותו מים ודחף את ראשי במהופך לתוכו. הוא שלף
והכניס אותי שוב ושוב, עד שהתעלפתי. אני קיבלתי את זה בהבנה.
ילדים גאונים של אמא לא עושים מעשים כאלה".

"חודש לאחר מכן, קרובים שלנו החליטו לנסוע לחו"ל, ולהיפטר מן
הכלב החדש שלהם; הם העבירו אותו לנו, למורת רוחו של אבא. הוא
היה כלב קטן, חמוד ושעיר שדמה לשטיח עליו מנגבים את הרגליים
אחרי שיוצאים מהמקלחת- רק עם רגליים. גזע לא מוגדר שכזה, ובכל
זאת, הוא היה שלי.
לא עבר יום שלא שיחקתי בו ולא טיפלתי בו, ושנינו אף אכלנו יחד
ונרדמנו יחד. לקראת סוף השנה, היה זה בערב חשוך וגשום במיוחד,
שנכנסתי הביתה עם "הֶרי המזוהם" (זה היה שמו של הכלב, על שום
שעירותו הרבה שגרמה לכל דבר בוצי, מאובק או סתם מלוכלך להידבר
אליו); כרגיל, הם התווכחו בקולי קולות, ונושא השיחה היה עתידו
של השטיח הרגלי של בנם היקר:

"השורה התחתונה היא זו: הוא עומד להיכנס אל חטיבת הביניים.
התחלה זו תקבע את עתידו בתיכון, ומשם קצרה הדרך לאוניברסיטה,
והתואר הראשון השני והשלישי! אני אמות לפני שאתן לשטיח בעל
רגליים להרוס את הבן הפרופסור שלי! הוא מבזבז יותר מדי שעות
פנאי איתו, ואני לא מוכן שהוא יעשה זאת על חשבון עתידו המזהיר
בעתיד! אנחנו מעולם לא סבלנו את היצור, ועכשיו יש לנו את
התירוץ להיפטר ממנו!".
הקול בעל הטון החד משמעי היה כמובן של אבא. בשקט בשקט, זחלתי
למיטה, עדיין רטוב במקצת, ותיכננתי תוכנית נקם. משהו בדומה
לשמשון הגיבור והפלישתים."

"למחרת בבוקר אמא קמה להכין ארוחת בוקר. צרחה חדה ונוקבת פילחה
את חלל הבית, ואבא רץ למטבח רק כדי לגלות אותה נדהמת ופעורת פה
מול המיקרוגל, שם נחה לה גופתו הקורנת (תרתי משמע) של הֶרי!
לאחר-מכן התברר כי כנראה פרצו אלינו, ואבא השתולל ונשבע שאם
הוא יתפוס את הפורץ שהעיז לגנוב את התכשיטים של אישתו ולרצוח
את הכלב היקר כ"כ של המשפחה, הוא לא יודע מה הוא יעשה לו! אני
רק הנהנתי בהסכמה והלכתי להוריד באסלה את המים (כי עשיתי
פיפי), יחד עם שני עגילי יהלום ושרשרת תואמת".

"עד כיתה י' אבא רק הלך והתגבר, הלך ונעשה קשוח יותר ויותר-
צועק עלי להתמיד בלימודים, להשקיע עוד קצת במבחנים, כדי שאני
לא אצטרך לעבוד ולקרוע את התחת כמוהו כשהוא הגיע לארץ הזו".
שיטות הענישה שלו היו תמיד מקוריות, חייבים לציין, אבל בסופו
של דבר נמאס גם לי מהשטויות האלה. אני יותר חכם מאבא שלי! אני
ילד גאון (של אמא) ועליון על האבא המחורבן והמטומטם הזה. אפילו
בשיעורים בבית-הספר הוא כבר לא יכול לעזור לי. הוא נחות ממני-
ולכן הבנתי שאני יכול לשלוט עליו. הרעיון הזה קרם עור וגידים
במשך 12 חודשים, ובתחילת י"א החלטתי לעשות ניסוי מדעי, ולראות
מה קורה כאשר מחברים מכונת גילוח לתקע חשמלי בצד אחד, ולאמבטיה
מלאה מים (וקצת אבא) בצד שני.
כולם באו לנחם אותנו, אפילו השכנים הרוסיים שאמא לא סובלת. לא
התכוונתי לצער אותה בצורה כזו. תאונות קורות.

הוא התבונן בגופת השוחט הגרוטסקית, אשר חוררה כמסננת בחזה
בדקירות סכין. במרכז החזה היה חור גדול במיוחד, שלתוכו הוחדר
ראשה של תרנגולת! הוא שלף שנים עשר מטבעות של שקל וזרק אותם
באוויר, צורח "קוּלוּלוּש!". אח"כ התכופף אל מול הפנים הקפואות
של הקורבן ולחש: "ואתא מלאך המוות. ושחט לשוחט. בתרי זוזי,
חד-גדיא, חד-גדיא!".
הוא יצא אל הרחוב, נועל את הדלת בלכתו. מול פנס רחוב הוא שלף
מס' דפי מחשב מודפסים, אשר היו לקוחים מן האתרים הרשמיים של
ה-F.B.I וה-C.I.A - מאמרים על רוצחים סידרתיים; הוא הרים את
אחד הדפים אל מול האור וקרא מס' משפטים:
"רוצחים סדרתיים. ע"פ רוב בעלי אינטליגנציה גבוהה מאד מן
הממוצע. נחושים וקרי מזג.
באים ממשפחות בעלות רקע של התעללות. סולדים מן החברה
האנושית.".

הוא החזיר את הדף למקומו בסדר, והכניס את הדפים המקופלים לתוך
כיס מעילו.

"המורה נחמה לא צדקה לגמרי - אני אכן בעל נטיות אלימות ואנטי
חברתיות; אני רוצח סדרתי בלתי שפוי (ואולי פשוט יותר שפוי
מכולם). אבל אפילו על-פי הסוכנויות שמתמחות באנשים כמוני-ניתן
לראות שאני בהחלט מממש את הפוטנציאל שלי!".