לתלמידי כיתה א'

שלום, האם מישהו מכם זוכר אותי?. אותו ילד קטן שהיה אתכם בכיתה
א' ועליו תמיד צחקתם?. האם אתם זוכרים איך הייתם מכים אותי?
והייתם צוחקים כשאני רץ הביתה בוכה ואולי זב דם מהאף. זוכרים
אתם את אותו ילד שתמיד לא היה עם כל החברים וישב בצד ודיבר עם
שניים שלוש בנים?, זוכרים אתם
את הבכי שתמיד היה משמיע כאשר הייתם שוברים לו צלע?, לא
לא...לא צלע אמיתית צלע מהלב כשאשר הייתם יורקים עליו ונהנים
בתחרות הפגיעה שלכם. זוכרים אתם את אותו ילד שלא עשה לכם כלום
ורק ביקש להיות חבר שלכם? זוכרים איך היה מתחנן שתשתפו אותו
במשחקי הכדורגל?, וגם כשהייתם מצרפים אותו למשחק(כמובן שתמיד
בקבוצה החלשה וגם זה אחרי שהמורה הכריח אתכם) הייתם תמיד עושים
עליו "עברות" או גורמים לו לעזוב את המשחק ב"רצון" ואף פעם לא
הייתם מבינים, "למה הוא תמיד בוכה שלא משתפים אותו וכשכן אז
הוא הולך..." זוכרים את המשפט הזה? אני מקווה שאתם זוכרים
אותי, כי אני אתכם זוכר, תהיו בטוחים שאני זוכר!. כל אחד ואחד
ממכם. כל פרצוף, כל שם, כל רגע אתכם היה לי גיהנום עלי אדמות!
אבל אני סלחתי לכם...באמת ממש מכל הלב סלחתי לכם. ניסתי להמשיך
עם החיים שלי, לא לא זה לא הלך כמובן, השארתם לי צלקת עמוקה
בלב בגודל של בית!.
מישהו מכם הזמין אותי לערבי מחזור? התקשר להזמין אותי לדברים
שאתם עשיתם יחד? לא..כלום פשוט שכחתם ממני אחרי כיתה ו פשוט
מחקתם אותי..הרגתם אותי!

ולכן אני מתכבד להזמין אתכם להלוויה שלי שתיערך מחר. אני מצפה
לראות אתכם בהלוויתי. אתם צריכים להיות עכשיו נשואים בני 40+
עם ילדים ואולי חלקכם כבר עם נכדים, אבל אני? אני נשארתי לבד
אף פעם לא יכלתי להתחיל עם מישהי, יודעים למה? כי פחדתי שאני
אפגע! פחדתי שלא ירצו בי כמו שאתם לא רציתם בי. עכשיו אני
החלטתי ללכת, ורציתי לבקש ממכם שתבואו ללוות אותי בדרכי
האחרונה.

וברצוני להודות לכם!!! שהבאתם אותי עד הלום, עד מותי שלי שאתם
יצרתם. אתם הכרחתם אותי להכיר בעצמי כאפס גמור ולכם אני מתכבד
להזמין אתכם להלוויה שלי שתיערך מחר....

הלוואי ויכלתי להגיד שלכם...

תלמיד כיתה א'