אני מפחדת מהכל.
יש לי קלסטרופוביה, יש לי גם אגרופוביה, אז אני לא יכולה בעצם
להיות בשום מקום.
כל הזמן אני מרגישה שאני נחנקת וכולם לוחצים עליי להיות משהו
שאני לא.
אני מאמינה בגורל.
אני מאמינה שהגורל שלי הוא לפחד מהכל, ולהיפגע מכולם.
פעם אמרו לי להסתכל על חצי הכוס המלאה, הכוס שלי ריקה לגמרי.
אף פעם לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה, אבל הנה אני כאן, עם
חפיסת סיגריות חצי ריקה, בקבוק וודקה תפוזים, עם קופסא של
כדורי שינה.. נורופן או משהו כזה, כותבת את זה.
שוקלת כמה כדורים לקחת, חמש עשרה או עשרים.
מעניין מה יהרוג אותי יותר מהר.
אין לי ממש למי לומר שלום, לא כל כך איכפת לי מאף אחד.
אני רק מבקשת שתזרקו את הגופה שלי עמוק עמוק לתוך הים.
שלא ישאר ממני זכר.
לא רוצה שיבקרו אותי אחרי שאני מתה. זו צביעות. תניחו לי.
אז זהו, חכו רגע....
הנה... לקחתי עשרים כדורים, שיפעל ביתר יעילות.
שלום.

אה.. ואתה! כמה שאני אוהבת אותך, אני שונאת אותך! הלוואי
תמות!!!!
אבל תיזהר להגיע לגהנום.. אני לא רוצה לראות אותך יותר!!!