"איזה סרט טוב" צעק עמית בהתרגשות לא צפויה וגם כן בעיתוי לא
צפוי כלל.
הם לא הוציאו מילה. הסרט לא היה כמו שחשבו שיהיה, אבל לפחות
מישהו יצא מרוצה.
נשארו להם עוד שעתיים וחצי עד שעזריאלי ייסגר והם הביטו על
החנויות, שמחציתן היו כבר סגורות. ריקי ומלי רצו לחנות
המשקפיים erroca ודוד,ליאת ונדב ניגשו לעבר המסדרון של חנויות
ההלבשה. רק רון ועמית נשארו כמעט במקום. רון נשען קדימה על
המעקה עם המרפקים מתנדנדים החוצה ועמית מדבר על הסרט. זה היה
מוזר, רון חשב, לראות כל כך מעט אנשים בשעה כזאת בקניון. הוא
נזכר שכאשר הוא וחבריו הלכו לראות סרט לפני שבוע, הכל היה אחרת
ורגלי ההמונים הצליחו לכסות את כל המרצפות המונחות בכל מקום
בקניון. בקושי היה מקום לזוז. עכשיו לא היה לו מושג למה אין
בקושי אף אחד.
הוא שיחרר אוויר, בהתחשב מה שהוא עבר השבוע הזה ועצם עיניים
שינוחו ויטענו את עצמן כדי שירגיש פחות רדום משהרגיש באותו
רגע. הנחת שפרחה סביבו נבעה ברובה מזה שלא היה רעש בקניון
מהאנשים השונים. זה הקל עליו לנוח לכמה שניות. אפילו עמית
הפסיק לדבר.
הוא תמיד היה הפטפטן ביניהם. הוא פתח עיניים בשביל לראות מה
עמית עושה ולמה הוא שתק.
חושך.
מה?!?!?!?
כל האורות ממקודם, מכל מנורות החנויות כבר לא דלקו. היה חושך
וצבע כחול כהה שלט על החלל הריק מאדם. איפה עמית?
הוא לא היה לידו. שום דבר לא היה לידו חוץ מהפח של הבורגר
ראנץ' הסמוך. רון החל לשמוע את ליבו באוזניו והתחיל ללכת מהר
בפישוקי רגליים רחבים סביב הקומה. רק אחרי שקלט את משמעות
הסיטואציה הוא עצם את עיניו חזק, מספיק חזק כדי לפוצץ את
המחשבה שנתקעה בו.
אך הפיצוץ הפנימי איחר ופתאום אור.
הוא מצא את עצמו בסיטואציה מציאותית, ליד erroca משמאל לריקי
ומלי כאשר פרצופו נעול מול חלון הראווה של משקפי השמש הקיציות.
הוא קלט שהוא זז ממקומו ליד עמית, בהרבה, אבל מה קרה?
אור ואז חושך ואז אור?
עמית רץ מבולבל אל רון שכבר הביט בתאוצה לעברו.
"אם זה לא עניין אותך, היית אומר!"
"סליחה", רון העדיף להתנער מהעניין. הוא הלך עם עמית שוב סביב
החנויות והפעם עמית העלה לדיבור נושא יותר משותף לשניהם, מלי.
מלי הייתה אחותו החורגת של עמית וגם כן החברה לשעבר של רון.  
הם הגיעו לחנות של אביזרי גברים ועיניהם הטילו עוגן על דגמי
מכוניות הצעצוע שבפנים.
שניות ורון הספיק לגרד עם עיניו את הרקע הלבן של החנות, שניה
אחרי ועיניו סרקו כחול כהה.
שוב חושך, מבטו של רון הרים את העוגן והפליג מאזור החנות לעבר
הנקודה המרכזית של הקומה. עמית עמד שם, ליד המעלית, ורק הוא.
כל השאר נעלמו. זה יכול היה להיות?
עמית השקיף לידו לפני רגע. רון חשב שהוא נדפק בראש או ששתה
משהו מקולקל, אבל הוא ידע שזה היה יותר עניין של חוויה מאשר
השערה. הוא הרגיש כאילו הוא הדמות הנצפית בסרט מתח, בD.V.D-
שנמצא על repeat באופן קבוע.
הוא חשב שהוא בחלום משום שכל פעם כעת כשניסה להזיז במוחו את
עמית, שנעמד כניצב לצד המעלית, עמית באמת זז בתגובה מדויקת.
רון החליט, זה חלום. הוא לא רצה להיות במשהו יותר מסובך מזה.
הוא רץ לעמית, שהסתכל עליו, והגיע אליו כתף אל כתף, רק שעמית
נשאר באותה פוזה  ורון זינק במחצה לכיוון המעקה של הקומה. הוא
נתקל בדבר מחוספס בנוסף לידו שכעת תפסה במעקה. הוא הרגיש את זה
ברגליים. עמית שם לו רגל.
רון זינק עכשיו מעבר למעקה אל תוך העיגול של חלל ריק הצבוע
בכחול כהה. כוח המשיכה הטיל אותו מטה ורצונו הטיל אותו מסתובב
על אותו הציר, לכל הצדדים, אך עדיין נופל מטה לעבר קומת הקרקע.
הוא כבר לא נבהל, הוא כבר היה בטוח לדעת שזה חלום, ועובדה
שהתרגשות לא הביעה את עצמה בתוכו. הוא יכול היה לדמיין שברגע
זה הוא מקסימום מרטיב במיטה.
הוא רצה להתעורר כי הספיקה לו החוויה, הוא עצם עיניים ופתאום
כחול כהה הפך למלא צבעים, הוא נכנס למציאות, אך לא יצא
ממיקומו. הוא עדיין המשיך ליפול ואנשים מקומות למעלה הצביעו
וצרחו סביב, "הילד נופל!".
עמית הפסיק להביט בחנות האביזרים. רון יותר לא נתפס בנוף
עיניו, רון לא היה שם לידו.
רון נפל ונפל. המבלים הרועשים עמדו במקומם, הקולות התפרעו ורון
מצא את עצמו מחוץ למיטה הרטובה בסביבות עשר.